מה קורה לחיים אחרי שנוספה אליהם ההגדרה "מחלה כרונית"?

הנטייה הטבעית היא לנסות לחזור להיות מי שהיינו לפני שכל זה קרה.

אך האם נטייה זו מייצגת את כל התמונה? הרי ה"חזרה לאחור" מבטלת את הניסיון שנצבר, את החוויות הטובות והמלמדות שקרו בדרך...

למעשה, אפשר לדמות את אבחון המחלה כנקודת מפנה שמוציאה את האדם אל מחוץ למסגרת הנורמה, אל מחוץ ל"קופסת המשחק הרגילה". והשאלה האמיתית היא האם נוכל לרתום את המפנה ליצירת שינוי חיובי בחיים? האם זוהי הזדמנות לבחון מחדש את דרכי הפעולה שלנו, ולאמץ את אלה שחשובות עבורנו יותר?

הרפואה (המסורתית והמשלימה) משתדלת למנוע או לתקן את הבעיה שנוצרה עם המחלה הכרונית, על מנת להחזיר את האדם לנורמה. במובן זה, היא משתדלת לרפא או להביא מזור (to Cure) לאדם החולה - למצוא פעולה או משהו חיצוני שיאפשר "תיקון" המצב.

אך במרבית המחלות הכרוניות, דבר זה אינו קורה. הרפואה מתקשה להביא מזור, ושם המשחק הוא "הקלה" והארכת חיים. זהו המצב המתסכל והמוכר שבו חיים רוב המאובחנים במחלות כרוניות. הם כמובן זקוקים לעזרה בקשייהם - אך אינם מזוהים כמי שמסוגלים לעזור לעצמם.

הדרך האחרת היא להבריא (to Heal) . מה ההבדל?
הבראה תמיד מגיעה מתוכו של האדם, היא לא כרוכה בפעולה אלא למעשה זוהי אמונה וזיהוי של מקום חדש, שבו האדם המתואר כ"חולה" יכול להימצא כ"בריא".

מצב זה קורה בעת שינוי בזוית הראיה, כאשר נמצאים הכוחות לזיהוי הדרכים השונות לחוש כ"בריא" גם אם לא "מתוקן לחלוטין". זוהי פעולה עצמאית. אין אדם בעולם שיכול להבריא אדם אחר. אפשר להיעזר, לקבל הדרכה וסיוע - אך העבודה היא כולה של האדם עצמו.

במצב זה האדם נדרש לקבל החלטה - לפיה חייו הם ה"ממלכה" שלו, המקום שבו הוא ה"מלך" וקובע את כל החוקים. הוא מחזיק במושכות ומנהל את עצמו לבחירה במצבים שמשקפים בריאות.

ניהול חיים בריאים - למה הכוונה?
ניהול אכן כרוך בהתעסקות בפרטים, בדיקת העובדות, קבלת החלטות, קביעת סדרי עדיפויות, קביעת תוכניות עבודה והוצאה לפועל של רעיונות - כל אלה הם עבודה שנדרשת ממנהל. אך בסופו של יום המנהל יכול להתפנות לתחושת הסיפוק מהתוצאות ושמחת העשיה.

כשמישהו (או משהו) אחר מחזיק במושכות וקובע עבורי - ההרגשה היא מצומצמת ומובלת.

אך כאשר ניהול חיי נמצא בידי, נפתח מרחב גדול ליצירתיות ושמחה, להרגשה של עוצמה וסיפוק.