החוויה הרוחנית היא תופעה כל כך כלל-עולמית עד שכל שפה ייחדה לה שם אחר: "אטמן" בסנסקריט, "נשמה" בעברית, "רא" במצרית, "פורושה" בהינדית, "רוח", "הניצוץ האלוהי". סנקה קרא לזה "אורנדה"; המיסטיקן הנוצרי הדגול, מייסטר אקהארט, כינה זאת "זרע אלוהים". אנחנו, היהודים, קוראים לזה "נשמה". הנשמה היא הבסיס לחיים בעלי ערך והיא היסוד לחווית השלמות והיושר שלנו לעומת השינויים הפיזיים המתרחשים בגופנו. היא אולי גם המקור להחלמתנו.

רק לאחרונה הוגדרו המחלה והריפוי במונחי הגוף. בתחילת ימיה של הרפואה, כינו הכוהנים או המרפאים את המחלות במונחים של רוח ולא במונחים פתולוגיים. בעיניהם, מחלה היתה "אובדן הנשמה", אובדן כיוון, מטרה ופשר, מיסתורין ויראת כבוד. בהתאם, הריפוי התייחס לא רק לגוף, אלא גם לנפש.

ההקשבה לאנשים החולים בסרטן וחיי שלי בצל המחלה הכרונית, לימדו אותי רבות על כוחה של המחלה בקירוב האדם אל הנשמה ואל מרכיביה. התנסויות אלו לימדו אותי שהנפש אינה רק סגולה אנושית; בעיתות של אובדן ומשבר היא צורך אנושי. בזמנים כאלה הרוח היא כוח.

שפתה של הנשמה היא פשר, משמעות. אנו עשויים להתוודע אל נפשנו לראשונה רק כאשר מאורעות החיים יעוררו בנו את הצורך להבין. אפילו אנשים שמעולם לא חשבו לנסות להבין את חייהם, בהיותם חולים במחלה קשה או כרונית יחפשו, באופן אינסטינקטיבי, את פשר הדבר שפגע בהם. הפשר עוזר לנו לראות בחשכה ומחזק בתוכנו את הרצון לחיות.

כשלמדתי בבית-ספר לרפואה בשנות השישים, פשר המחלה נחשב כלא-רלוונטי. לא ידענו אז שיש דרך בריאה להיות חולה, דרך שיודעת לנצל את החוויה הקשה כדי לדעת מי אנחנו ומה באמת חשוב לנו. התמקדנו רק בתרופה ולא בריפוי. במדע ומיומנויותיו מציעים תרופה, אבל הפשר הוא בדרך כלל זה שמרפא אותנו. ריפוי זה הוא מאוד אינדיווידואלי; מחלות זהות יכולות לשאת משמעויות שונות לאנשים שונים. הפשר מרפא דברים רבים שמעבר ליכולתה של התרופה.

החיפוש אחר הפשר אינו דורש מאיתנו לחיות באופן שונה, אלא להביט באופן שונה על חיינו. רבים מאיתנו חווים חיים מלאי משמעות יותר מכפי שידוע לנו. כשאנו עוברים מן השטחי אל המהותי, דברים מוכרים ורגילים מוארים באור אחר. הפשר משנה את הדרך בה אנו רואים את עצמנו ואת העולם. אפשר שאנשים שהרגישו כקורבנות, יופתעו לגלות שהם גיבורים. לעיתים אנשים לומדים להכיר את עצמם בפעם הראשונה דרך מחלה; לא רק לדעת מי הם באמת, אלא גם מה באמת חשוב להם. כרופאה, ליוויתי אנשים רבים שגילו בתוכם כוח מפתיע, אומץ שחשבו כבלתי אפשרי, חמלה ויכולת לאהוב מעבר לחלומותיהם. ראיתי אנשים זונחים ערכים שבעבר לא הטילו בהם ספק ומוצאים אומץ לחיות בדרכים חדשות. פעמים רבות היו אלה דרכים המונעות מכוח הנשמה.

כשחליתי לראשונה במחלת קרוהן לפני יותר מארבעים וחמש שנה, הרגשתי מוקטנת, שונה ומבוישת. לא ידעתי אז שהדבר המתריס בתוך גופי יכול להתפתח ולחזק את נפשי. התמקדתי בריפוי המחלה ונואשתי כשגיליתי שזה בלתי אפשרי. לקח לי שנים להכיר בתהליך שהתרחש בתוכי, בעוד תשומת ליבי היתה מופנית למקום אחר.

חזרה לראש העמוד