בפגישה הראשונה שלנו ר. סיפרה לי שהיא עייפה מאוד וסובלת מכאבים חזקים ברגליים שנובעים מטרשת נפוצה שאובחנה אצלה לפני כ-11 שנים.
בהמשך השיחה התברר כי במהלך שהותה של ר. ביפן היא למדה והתאהבה באמנות הציור יפני. "היום", טענה ר., "אני לא מצליחה לצייר כמעט מפני שכואבות לי הרגליים, זה מאמץ גדול מדי בשבילי ואני מתעייפת".
במהלך התהליך שלנו הפך נושא הציור למרכזי. בהתבוננות שערכנו בכאב ר. גילתה שכשהיא מקדישה זמן לציור היא יכולה לעבור זמן ממושך יותר מבלי שכאב הרגליים מציק לה. "כשאני מציירת הכאב בורח".
הציור הפך למקור של שמחה והנאה בחיי היום-יום.
לאט לאט חזר ועלה רעיון של הקמת תערוכה. רעיון ישן שהוזנח, בגלל אמונה של ר. שזה בלתי אפשרי עבורה. עבודה משותפת על אמונה מגבילה שכזו יחד עם מציאת דרכים פרקטיות לביצוע והתערוכה של ר. יצאה אל הפועל בהתלהבות רבה ובעזרתם של קרובי משפחה וחברים.
היום ר. מחפשת את הדרכים להפוך את הציור היפני למקור פרנסה – עובדת על הקמת אתר למכירת הציורים ומציעה את עצמה כמורה לציור יפני לבודדים ולקבוצות.

תחביב שהונח בצד עקב פחד וקושי פיזי (שנובעים ממחלת הטרשת הנפוצה) הפך למרכזי ומקור כוח ושמחה ועכשיו עושה את דרכו להפוך מסתם עוד תחביב למקור פרנסה.

הקושי התנועתי, העייפות והכאב עדיין מלווים את ר. בחייה. הציור הוא זה שמחזק ונותן את הכוח והשמחה להמשיך.