וכמו ברוב המקרים בחרתי לבדוק בספר שעוזר לי להתחיל, מילון אבן-שושן:
הרמוניה (מיוונית: התאמה, התחברות, צירוף, מזיגה), מושג כללי שמשמעותו התאמת דברים זה לזה באורח שיש לו איכויות אסתטיות (צליל נעים, מראה יפה), להבדיל מהתאמה בלתי-אסתטית (דיסהרמוניה).
אם כך, דבר הרמוני הוא דבר שמתלכד ומתמזג היטב, מתאים ומתואם. הסתגלות של חלקים אחד לאחר. בעיקר בדברים שהתכוונו ליצור שלם מקושר.
יחס הרמוני, בין החלק והשלם, מתקיים כשהיחס בין החלקים לבין עצמם שווה ליחס בין השלם לחלקים. כלומר בכל דבר נתון למשל צורה, יצירת אמנות, בנין, חברה, משפחה, ההרמוניה היא מצב של איזון בין הדבר ומרכיביו.

והנה אצלי בראש כבר מתרוצצות אינספור שאלות. למשל, האם הרמוניה היא תערובת או תרכובת?
להזכירכם, תערובת היא ערבוב של חומרים שונים כשכל אחד מהם שומר על תכונותיו הפיסיקליות והכימיות. בתרכובת נוצר משהו חדש מבלי לשמור על מרכיביו המקוריים.
האם אפשר להמשיך ולזהות את מרכיביה של ההרמוניה כל אחד בפני עצמו או כשקיימת הרמוניה אפשר לראות/לחוש רק את השלם החדש? האם הרמוניה היא תרכובת חדשה או שהיא בעצם סוג של תערובת חלקה ונעימה לעין, לאוזן, לגוף?
לדוגמא, אני מאמינה שכדי לחיות בהרמוניה זה עם זו עלינו ללמוד על תכונות ייחודיות של כל אחד, על רצונות וחלומות של השני, שאיפות ואופי, יחס כלפי דברים שונים, שיטות חשיבה, ערכים, ובמילה פשוטה - סגנון חייו של השני.
אין כאן התבטלות של המרכיבים, יש שמירה על אופיים ותרומתם ובכל זאת במבט מבחוץ זה נראה אחיד ומתואם. זה מרגיש אחד שנתרם ממרכיביו הרבים. אם תרצו שותפות מובחרת, כמו זו שאני חווה בחיי היום, יכולה להביא למצב הרמוני.

יש מי שיגיד שהרמוניה נכונה מורכבת ממרכיבים מנוגדים - אפילו במוסיקה משמעה צירוף של צלילים שונים המשתלבים בנועם לאחדות שאינה אחידות. במקורו, המושג הרמוניה נושא מטען קיומי מתוח בין סתירותיו: במיתולוגיה היוונית, האלה הרמוניה (אלה ההרמוניה והשליטה) היא בתם של ארס (אל המלחמה) ואפרודיטה (אלת האהבה, השלמות והטוהר), כלומר, תולדה משלימה בין ניגודים.
מגן דויד הוא סמל חוכמה, שני כיוונים שיוצרים הרמוניה, חומר ורוח (שתי מילים בעלות אותן אותיות וביניהן מפרידה רק האות מ')

"הפכים מולידים התאמה. מתוך חוסר ההתאמה צומחת ההרמוניה הנאה ביותר" (הרקליטוס)

בדקנו וראינו שהרמוניה נוצרת מחיבור של מספר גורמים, כאלה שמתאימים או ניגודים שמתואמים. האם זה תמיד חיצוני? ומה לגבי הרמוניה שמתרחשת בפנים, בתוכנו?
במובן מסוים בהחלט - הרי הגדרנו כבר שהרמוניה היא תיאום מושלם בין חלקים - כאשר יש יותר מאחד (וגם בתוכנו יש יותר מחלק אחד) אז גם בתוכנו יכולה להתקיים הרמוניה - בין המודע ללא-מודע, בין איברי הגוף, בין הגוף והנפש ....

דקארט מדבר על אינטראקציה בין שני עצמים שונים (גוף ונפש), שפינוזה טוען שהם בעצם שני תארים של אותו הדבר (אחדות או זהות) ולייבניץ טוען שיש ריבוי של "עצמים" והקשר ביניהם יסודו בהתאמה ההרמונית ששם אלוהים בין כל הדברים - לטענתו מתקיימת "הרמוניה קבועה מראש" בין שתי מערכות נבדלות לחלוטין.

כאשר בוחנים את הקשר בין גוף ונפש אפשר לראות את הזהות והאינטראקציה וגם את ההרמוניה שאפשר לייצר ביניהן. במובן זה, ובדרכי שלי, אני מסכימה עם שלושת הגישות הללו גם יחד. הגוף והנפש משפיעים זה על זו (אינטראקציה), יש פעמים שנראה תופעות נפשיות בגוף ולהיפך (זהות) וכשדואגים לכל אחד מהחלקים מתקיימת הרמוניה - לדעתי, הרמוניה זו היא תוצאה של תשומת לב והתייחסות מתמדת לשני היבטים אלה של חיינו - גוף ונפש.
אפשר לטפל בגוף דרך הנפש ולהיפך. חשוב לטפל ולדאוג לשניהם במקביל בכדי לייצר את אותה הרמוניה מדוברת. בכדי שלא ייווצר מצב שאחד מהם נושא על גבו את השני, אלא שכל אחד תורם לתוך האחדות שמייצרת את האדם. זאת התפיסה הבריאה שעומדת בבסיסה של "בריאה" - המיזם אותו אני מקימה בימים אלה.

הכמיהה להרמוניה של גוף ונפש מודגמת היטב בדבריו של הסופר והפילוסוף מרטין בובר: "לחוש את עצמכם כאורגניזם ולשאוף לגילוי הרמוני של כוחותיהם. להשקיע הרבה נשמה בהליכה, שירה ועבודה כמו בטיפול בבעיות אינטלקטואליות ולהתענג מתוך גאווה ואהבה על גוף בריא ומושלם".

אחת מטענותיו המרכזיות ביותר של יונג הייתה כי הארכיטיפ (אבטיפוס) המציין את ה'אני' בכל פרט מוגדר כמהות של אחדות. אחדותה של הנפש הינו תהליך היפתחות פסיכולוגית בה האגו מגיע לכדי הרמוניה עם הניצוץ השמימי הקיים בכל אחד מאיתנו, האישיות הבסיסית שלנו מתאחדת עם ההשראה הפנימית המפעמת בתוכנו.

בראי הרפואה המשלימה הגדרתה של פתולוגיה היא "הפרה של הרמוניה פנימית שמביאה סבל"
הסינים מדברים על מצב של הרמוניה אופטימלית לפיו כל דבר הוא חלק מהרמוניה.
הרמוניה עבורם אינה מונח של קבעון תפיסתי אלא מונח פרקטי ודינמי. היא היחס בין האנשים לחוקי הטבע.

"מהו האושר חוץ מההרמוניה שבין אדם לחייו" (אלברט קמוס)

כשהתחלתי לחפש חומר על הרמוניה נזכרתי שקראתי על המושג הזה בכמה ספרים שקשורים באומנויות המזרח. חיפשתי ומצאתי - מעניין שכאשר אין כוונה מדויקת להגיע להרמוניה, או בעצם כשאין כוונה תכליתית נוצרת הרמוניה מתוך ההתכוונות לחבר בין התודעה ללא-מודע שבנו. אני מאמינה שזאת ההרמוניה המדויקת ביותר שמייצרת צליל נקי ומדויק. צליל שמביא את הכוונה שלנו אל היקום בצורה הברורה והצלולה ביותר.
התייחסות יפה לנושא הזה מצאתי בספר מקסים שמספר על חווית לימוד הירייה בחץ וקשת ביפן:
"אחת התכונות המהותיות ביותר של ירייה בקשת או כל שאר האומנויות המקובלות ביפן ובארצות אחרות במזרח הרחוק, שאין הן משרתות כל תכלית ואינן מיועדות אפילו לגרימת הנאה אסתטית, אלא להכשרת התודעה להיות במגע עם המציאות הקיימת. על כן אין יורים בקשת כדי לקלוע למטרה, ואין מניפים חרב כדי להביס את היריב. אין הרקדן רוקד בכדי לבצע תנועות קצביות של הגוף, אלא בראש וראשונה לשם תיאום הרמוני בין התודעה ללא-מודע." (זן באומנות הקשת, אויגן הריגל)

אז הרמוניה מתרחשת כשמתכוונים ליצור אותה או מעצמה?

בכתיבה היפנית והסינית מורכבות המילים מסימניות. לפעמים יותר מסימניה אחת מייצרת את ההסבר של המונח עצמו. ההסבר הוא לא מילולי או פונטי כמו בכתיבה המערבית אלא הסבר של המהות של אותו מושג.
להרמוניה ישנן שתי צורות כתיבה:

הסימן למילה "gentle" = בעדינות; יחד עם הסימנית למילים "להישאר יחד בשמחה". זאת אומרת שהמילה הרמוניה בכתיבה המזרחית מייצגת את הרעיון של הישארות יחד בשמחה ובעדינות.
האפשרות השנייה היא השילוב בין הרעיונות של "ערבוב" ו"יצירת תיאום" - די דומה למונח בתפיסתו המערבית.

חלקכם מכירים את ציורי המנדלות שלי (חלקן מופיעות באתר שלי). מצאתי שאני נוטה לצייר בפנקס הקטן שלי כאשר אני לא מרוכזת, דעתי מוסחת ואני זקוקה למרכוז - בשעת סערת רגשות, בשיעור קצת איטי ופחות מעניין או סתם כשהמחשבה מתרוצצת ואני זקוקה לשקט. איך הציור הזה מביא מרכוז? מייצר את השקט?
עיגול הוא בעצם הצורה הנוצרת מסך הנקודות הרחוקות במידה שווה מאותה נקודה. היא למעשה הסימון האסתטי והפשוט ביותר של גבול. משום כך כל מה שקשור בגבולות פנימיים וחיצוניים, הרמוניה פנימית, הרמוניה בין פנים לחוץ, זוכה לקיום, ומתעורר ביחס לכל מנדלה.
מנדלות הן צורות/סמלים גראפיים, אלמנטים מהטבע ועוד, הבנויות במעגל באופן סימטרי. ישנה תנועה פנימה והחוצה והרמוניה בין האלמנטים.
עבורי באופן אישי, יצירת המנדלה מחזירה אותי למציאות. כשאני ממורכזת אני מאורגנת, ישנה הרמוניה בין הרגש להיגיון והתחושה היא של שיווי משקל או במילים אחרות אני חוזרת להיות עם שתי רגליים על הקרקע.

היוונים הקדמונים ניסו לפענח את יופיו של הטבע ולמצוא את הדרך לחקות אותו. כבר אז הם עמדו על קיומה של זיקה מתמטית מספרית בין צלילים...
ביצירות האומנות של היוונים העתיקים שני דברים מעניינים. מצד אחד, יצירתם מלאה ביופי ובעוצמה שבאים לידי ביטוי במערכת יחסים שיוצרת שלמות הרמונית. ומצד שני, אלו אותם מרכיבים של חוזק ומורכבות ממערכת יחסים פרופורציונאלית. היוונים התלהבו מנושא הפרופורציה הנכונה וחיפשו את הסוד שלה. הם הרבו להתייחס ולחקור את היופי שבטבע, במעשה האומנות שבמרכזו ושיוו לו חוכמה ותכונות נעלות. החוק הזה נקרא "חתך הזהב".
במאה ה-6 לפני הספירה פעל פיתגורס (מתמטיקאים ופילוסוף יווני), התבונן במערכות פרופורציונאליות ופיתח נוסחא שתאפשר להגיע וליצור מערכות שכאלה בצורה מסודרת. נוסחא זו הצליחה להגדיר את ההרמוניה שבטבע ולהפוך אותה לשימושית עבור האדם בבניית בתים, תכנון מהלכים בתיאטרון, מוזיקה, שירה וגם בפיסול.
פיתגורס הוכיח שהשילוב בין העוצמה והיופי אינו מקרי. הוא הוכיח שהשילוב בין הצורה והפונקציונאליות של הטבע הוא תוצאה של יחסים הרמוניים. מעצם היותו מתמטיקאי הוא האמין שאפשר לבטא הכל במערכת של מספרים מדויקים.
אפלטון הרחיק לכת עד כדי כינוי חתך הזהב: "המפתח לפיסיקה של היקום".

באותה עת שהוא יוצר הרמוניות, יוצר יחס הזהב גם חיפוש מתמיד אחר הרמוניות חדשות,

"התבונה של הטבע מתפקדת בקלות נטולת מאמץ בלא דאגה, בהרמוניה ובאהבה. וכשאנו רותמים את כוח ההרמוניה, החדווה והאהבה, אנו יוצרים הצלחה ומתברכים במזל בקלות נטולת מאמץ."
(דיפאק צ'ופרה)

אז הטבע מגיע להרמוניה בקלות נטולת מאמץ. ואנחנו?
האם הרמוניה דורשת מאיתנו מאמץ? וכשיש מאמץ האם נוצרת הרמוניה?
ומה לגבי שימור שלה? האם נשארת באותה צורה שהושגה? או שכל פעם לובשת צורה חדשה?
האם הרמוניה (למשל, במוסיקה) שאהבנו פעם תמיד תישמע לנו הרמונית? או שגם כאן יש עניין של טעם אישי?
האם הרמוניה היא משהו שכשמשיגים אותו הוא נשאר? או שחשוב כל הזמן לבחון ולהתאים בכדי לשמור על ההרמוניה?
האם לפעמים חשוב לצאת מהמצב ההרמוני רק בכדי לשוב וליצור אותו מחדש? בדרך אחרת? בהרכב שונה?
הרמוניה זה בדרך כלל בתוך המסגרת - מתאים. מה קורה כשיוצאים מהמסגרת? האם דיס-הרמוניה או אפשרות להרמוניה חדשה ואחרת?
האם האדם צריך להיות במצב הרמוני בכדי לזהות הרמוניה?

שוב ושוב אני מוצאת את עצמי חוקרת ובודקת את המתרחש סביבי ובתוכי. מעניין שהדוד אלברט ("איינשטיין"), האהוב עלי כל כך, התייחס לעניין החקירה והקשר שלה להרמוניה, ובכך בחרתי הפעם לסיים:

"החוקר נתון כולו לחיפוש אחר סיבתיות לכל המתרחש. דתיותו של החוקר טמונה בהתפעלותו המוקסמת מן ההרמוניה של חוקיות הטבע, שמתגלה בה תבונה עילאית כל-כך עד שלעומתה כל מחשבה וארגון הגיוניים של בני האנוש אינם אלא השתקפות אפסית לחלוטין" (אלברט איינשטיין, הדתיות של המחקר)

חזרה לראש העמוד