אני מכירה שני סוגים של שאיפות – זו המכניסה אויר ומאפשרת חיים וזו שלוקחת אותנו רחוק ונותנת צבע לחיים.

שאיפה (נ.) שאיבת אויר אל תוכו, חלק מהנשימה, ציפייה וחתירה למטרה נכספת. אמביציה. אספירציה.

תהליך הנשימה מתבצע על-ידי משוב שלילי. כאשר חסר חמצן חיישנים בגוף מעבירים מסר למוח ומשם לשרירי הסרעפת והשרירים הבין-צלעיים, להתכווץ. פעולה זו מרחיבה את אזור בית החזה, נפח הריאות ובית החזה גדל, הלחץ בתוכו קטן ואויר נכנס פנימה – זהו תהליך לא רצוני.
כששואפים מכניסים לגוף חמצן שנכנס לזרם הדם ומסופק ברציפות לכל תא בגוף. החמצן הוא הדלק של הגוף, המזין ומעצים את פעילות התאים ואת התפקוד הפיזי. הכנסת אנרגיית החיים אל הגוף היא השאיפה.
בכל שאיפה אנו סופגים לתוכנו, בנוסף לחומרים הפיזיים, גם את המציאות סביבנו. נושמים פנימה את המראות, החוויות, הרגשות, האנרגיה ועוד כל מיני שנמצאים בסביבתנו. השאיפה מייצגת את הקבלה וההכלה.
המטפלים בעזרת נשימה אומרים שההבדל בין נשימה אוטומטית לנשימה מודעת משולה להבדל בין חיים הישרדותיים לחיים מלאים, יצריים ויצירתיים.

לשאוף משמעו, אם כן, להכניס פנימה אויר מתוך בחירה בחיים, "עם השאיפה הראשונה אנו נולדים אל החיים"
שאיפה היא הצטיידות בשני סוגים של צידה לדרך – הצטיידות באויר ובחלומות. שאיפת האויר אל תוך הגוף מתערבלת יחד עם מה שהנפש שלנו בנתה במהלך הזמן (האופי, הרצונות, תפיסת העולם והשקפת החיים) ומייצרת את השאיפות איתם נצא לדרך.
בלטינית המילה לשאיפת אויר היא Inspirium בדומה לקבלת השראה שמייצרת שאיפה לעתיד.

משחקי מילים הם חלק אהוב עלי מאוד. אני מוצאת שהמשחק הזה יכול ללמד ובעיקר להוסיף נקודות מבט שלא תמיד חשבתי עליהן מלכתחילה.
אז כן, יש קשר בין שאיפת אוויר פיזית לשאיפה רוחנית גם בעברית וגם באנגלית ובשפות המושפעות מהלטינית.
אספירציה, שאיפה, מקורה בלטינית: Ad spirare כאשר Spirare פירושו בלטינית לנשום, לשאוף אוויר. זה לא נגמר כאן. אינספירציה, השראה, פירושה ''נשימה אל תוך'': משהו גדול מאיתנו נושם לתוכנו ומעביר לנו מרוחו. קונספירציה פירושה לנשום יחד. זה מה שעושים אנשים הזוממים מזימה בצוותא. הנגזרת הנפוצה מכולן מהמקור הלטיני היא Spirit, שהיא הרוח האנושית למיניה.
בעברית התחברו להן זרימת האוויר בעולם ובגוף האדם עם נבכי הנפש הפרטית והעולמית במילה ''רוח''. כבר בפסוק השני במקרא, ''ורוח אלוהים מרחפת על פני המים'', יש ל''רוח'' משמעות כפולה: תנועות אוויר, Wind, וכן מהות, רעיון, Spirit.
הקשר הזה בין פעולת הנשימה לבין מהות החיים את דרכה בלשון אל ''לנשום'' ו''נשמה''. מי שזוכה לנשום, יש לו נשמה. אלוהים בורא את נפש האדם בספר בראשית באמצעות הנשמה מפה לאף: ''ויפח באפיו נשמת חיים''.

אפשר היה להמשיך ולהתפלפל סביב הלשון והמילים ואני בוחרת לחזור לשאוף עמוק ולראות מה דוחף אותנו, לחזור לחלק השואף בתוך הנשימה. האם זה האויר שמוצא את דרכו לתוך כל אחד מהתאים שמייצר את השאיפות שלנו בחיים? מדוע אנחנו זקוקים להן כל כך? מה הצורך שבהגשמת השאיפה? האם הצורך הוא זה שמגדיר את איכותה ותרומתה לאדם? מה הכוונה שעומדת מאחורי הרצון או השאיפה?

• פרויד דיבר על שאיפה להנאה, מבחינתו בעיקר מיניות.
• ניטשה הביא את השאיפה לכוח לעוצמה. לדבריו קיים קודם רצון לעוצמה ואחריו מגיע הרצון לחיות. הוא תיאר את האדם המסגל את המציאות לטובתו. רצון לעוצמה אינטלקטואלית ויכולת לשינוי עצמי והתגברות. לא על עוצמה פיזית. השאיפה לעוצמה אינה רצון לכוחניות אלא הרצון להחשיב את עצמנו למסוגלים להגיע למה שבכוחנו להיות, למצות את הפוטנציאל. על פי ניטשה השאיפה לעוצמה הזו היא תנאי לקיומם של חיים.
• ויקטור פרנקל סיפר על השאיפה למשמעות. הדחף העמוק ביותר של האדם הוא השאיפה למשמעות והבנה של חייו ושל העולם בו הוא נמצא. הבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לנו להתמודד עם סבל ומצוקה. שאיפה למשמעות – דבר שמחוץ לאדם, אליו יוכל להתכוון, לקראתו יוכל לחתור ובו יוכל לכוח את עצמו.
  "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך" (משפט שנלקח מתורתו של ניטשה והיווה מרכז משנתו של פרנקל). החיפוש המחודש אחר הדת או בעצם האמונה נוצר, כנראה, בעקבות החיפוש הבלתי-נלאה אחר משמעות. אדם חסר מטרה, שחייו נעדרים משמעות, שאינו רואה את "אחריותו" על הנעשה במציאות הכוללת, יכול בקלות להגיע למצבי ייאוש ולמציאת חוסר טעם בחיים.
• שופנהאואר כתב על הרצון להיות – הרצון העצום ביותר אצל האדם הוא המשך הקיום. כל יצור חי מונע על ידי הרצון לשאת ולפתח את חייו שלו עצמו. מאחורי כל התנועות שלנו קיים רצון. המונח רצון אצל שופנהאואר מבטא דחף בסיסי הקודם לתנועה ולכוונה.
• היידיגר – "אנחנו עצמנו תמיד מי שאנחנו לא" – אנחנו תמיד אפשרויות. התקיימות האפשרויות מותנית בבחירה רצונית של האדם לממש אותם ולהפוך את עצמו להיות מי שהוא יכול להיות.
• בסינית הסימנית לשאיפה אומרת "אדם אחרי ליבו" – גם כאן רמיזה לרצון שבא מבפנים ומקבל גוון וצבע מזרם הדם שמתחיל ונגמר בלב שלנו.

"יש שתי טרגדיות בחיים. אחת היא לאבד את משאת נפשך. השניה היא להשיג" (ג'ורג' ברנארד שו)

לפי כל התיאוריות הללו שאיפות הן דבר חיובי. האם רק חיובי? תמיד למעלה? האם תמיד השאיפה היא גדולה ועצומה ומראה על כיוון? אולי הן גם מפריעות לנו?
נראה שהחיים הם תהליך של שאיפות בלתי פוסקות. עוד השכלה, עוד הישגים, לעשות עוד, בדרך אחרת או יצירתית יותר.... יש אפילו מי ששואף להגיע מעבר לקשת בענן. נשמע רחוק וגם מעניין. האם אפשר להגיע לשם?
הרי הקשת בענן או האופק לעולם יתרחקו מאיתנו הם נמצאים במרחבי היקום תמיד במרחק ראיה ולא במרחק נגיעה. כל התקדמות, גם אל מימוש המטרות וגם אל האופק מייצרת עבורנו מקום חדש. התקדמנו ומכאן שהעולם שלנו עכשיו מקבל זווית חדשה, נקודת מבט חדשה. ואם כך, הרי שיש צורך בהתבוננות מחודשת והתאמה למצב החדש.
כך בעיני גם בשאיפה. שאיפה היא כיוון או כוונה. שאיפה אינה מטרה. היא משמשת את הצבע והכיוון שמתוכם ייוולדו מטרות, יעדים, עשייה וצורת התנהגות.

"שם, הרחק, באור השמש, נמצאות שאיפותיי הרמות ביותר. ייתכן שלא אגיע אליהן, אבל אני יכולה להרים מבטי ולראות את יופיין, להאמין בהן ולנסות ללכת בעקבותיהן" (לואיזה מיי אלקוט)

שאיפות הן "בעיטה" לכיוון ולא בהכרח משהו מדויק להגיע אליו. שאיפה היא דרך רחבה מתוכה מתגלה ונחשפת הכוונה שהיא חדשה ומדויקת יותר.
ישבתי לי על חוף הים ובהיתי בגלים (כן, זה מרגיע ומייצר חומר למחשבה כל פעם מחדש). מצאתי שהגלים מתהווים כאילו מכלום. דבר לא יוצר אותם ויחד עם זאת יש בהם שאיפה תמידית להגיע לחוף. חלקם מגיעים וחלקם עוצרים בדרך, משנים את דעתם ולא "מגשימים" את שאיפתם אל החוף. ממשיכים בשאיפה להגיע לשם. התוצאה מבחינתם אינה מדד ...
Always in the process of becoming – אני חושבת שזה משפט שמסביר במילים קצרות את כל הנושא כולו.

זה מרגיש לפעמים כמו זריקת אבן שאליה קשור חוט למקום אליו אני שואפת. החוט הזה שמחובר בצידו האחד לאבן, קשור בצידו האחר לטבור שלי ומאפשר לרצונות שלי להתכוונן אליו וליצור תנועה קדימה. לפעמים התנועה נינוחה – יודעת לאן, יודעת שאפשר, לוקחת את הזמן והמשאבים. לפעמים התנועה עצבנית יותר ואז אני יודעת שאל האבן הזו, שנפלה במקום שאליו אני שואפת, מחובר בעיני רוחי פרס. במקרים כאלה אני מוצאת את עצמי מעוניינת יותר בפרס מאשר בדרך, בלימוד, בעשייה, בהזדמנויות ... במקרה כזה נוצרת אצלי אי-נעימות, עצבנות ובדרך כלל גם כעס על שהזמן לוקח את שלו.

אני מאמינה שהדרך שבה מתייחסים ומגשימים את השאיפות היא הקובעת את השגתן ולא עצם הדבר אליו שואפים.
כשרוצים להגיע למטרה יותר משרוצים לעשות את מה שעושים – נעשים מתוחים, שכן אי הגעה למטרה משמעותה בעיני רובנו כשלון. הנאה במעשים, בשילוב עם מטרה או שאיפה שלקראתם עובדים – הופכת להתלהבות מפני שהדרך עצמה מזינה אותה.
שאיפה מוצקה, מקובעת יכולה לייצר סבל. האם זה מצריך בהכרח לחדול משאיפות? או רק לייצר גמישות בקשר שלנו עם ההגעה למימוש השאיפה?

פעמים רבות בשנים האחרונות בדקתי ביני לבין עצמי (ולעיתים גם בקול) – למה אני זקוקה לשאיפות, למחשבות על עוד? האם אין אפשרות לשבת על זרי הדפנה של מה שהשגתי עד עכשיו ופשוט לחיות את החיים שלי?
התשובה לא פשוטה והמעניין שהיא משתנה ללא הרף – יש פעמים שאני חושבת שדי כבר ומספיק ואפשר סתם לחיות ופעמים אחרות בוערת לי הדרך מתחת לרגליים. כמו מאבק פנימי בין שני חלקים בתוכי – זה השואף קדימה לשנות, לשפר, לעשות וגם השני שאומר – תראי איזה יופי, מה השגת, כמה עשית בזמן קצר במו ידייך.
החלק הזה יודע להופיע, להראות את עצמו, להנות ממה שיש ולרצות גם הוא לנוע קדימה. לאו דווקא כי לא-מספיק אלא כמי שאומר "הצלחת כאן ועכשיו בואי נמצא דרך לשכפל, בטח את יכולה גם את זה".
אז מה בעצם נכון? התשובה שמתאימה לי כמעט כמו בכל דילמה או שאלה – הנכון הוא מציאת המינון המתאים לזמן ולרגע בו נמצאים.

אם נלמד מגוף האדם, המכונה המופלאה שבתוכה אנחנו גרים, מתקיימת בו תמיד שאיפה לאיזון (הומיאוסטזיס). מה זה בעצם אומר? האיזון הפיזי או הרגשי כל הזמן מופר, מבפנים או מבחוץ, ואז נוצרת ההנעה לפעול בכדי לחזור למצב מאוזן.
שאיפה להבטיח איזון ולשמור על הקיים. אז מאיפה נולדות שאיפות לשינוי?

אני מוצאת ששאיפות מאפשרות לי יצירה ובריאה מחדש של החיים שלי. הן אלה שנותנות להן צבע ושמחת חיים. כשלא שמים לב הן גם יכולות לייצר את התסכול והסבל – במיוחד כשנצמדים לרצון, הכמעט בלתי אפשרי, לממש אותן. הרי הן חמקמקות כמעט כמו חוף הים עבור הגלים.
להעניק לחיים מטרה, לכונן אותם על פי עקרונות, לכוון את החיים כמו מכשיר לתכלית שנמצאת מעבר להם, למעלה מהם ובכך להעניק להם משמעות, טעם, תוכן וסיבה.

"להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת"
(בדרך הגדולה, נתן אלתרמן)

האויר שמסתלסל בדרכו אל תוך הגוף מטייל ואוסף רשמים ומידע מכל התאים, בודק רעיונות חדשים, מרגיש מה באמת מבקש להיברא. יחד עם המידע שהביא מבחוץ מתערבבת ונבראת הנשיפה אל העולם. כנראה שזו אותה שאיפה לדרך, אותה נפש ששואפת את מה שהתחולל בפנים ומוציאה אותו אל העולם.
בעצם אפשר לראות את זה כמו סיעור מוחות שכזה. משתתפים – הגוף, הזכרונות, האופי, הידע, האויר והסביבה ואולי עוד כל מיני גורמים. יחד הם אוספים את כל המידע הקיים מתאי הגוף, מהסביבה החיצונית. המדיום המגשר בין כולם הוא האויר שנשאף מבחוץ ומטייל במרחבי תאי הגוף בכדי לפזר מידע חיצוני ולערבב אותו עם מידע מבפנים. ואז נוצרת שאיפה לדרך. נוצר משהו חדש, אחר, מותאם למצב הנוכחי. לפעמים גדול, רחב וארוך טווח שמאפשר עוד נשימות רבות וכיוון כמעט אינסופי אל האופק. לפעמים משהו מצומצם וקצר שמספיק רק לדקות הקרובות – גם זאת שאיפה. הכל תלוי ברווחה או המצוקה שחווה האויר שנכנס פנימה. תמיד גמיש ו"נזיל" הרי הוא כולו אויר.
מה השפעתה של הסביבה על השאיפה – הסביבה נותנת אופי, צבע ואיכות מסוימת לאויר הנשאף אל תוך הגוף. לפעמים אתגר, לפעמים נחמה, לפעמים חופש יצירה ותנועה או צמצום הנפש והתמקדות בהווית הקיום הבסיסית.
אני חושבת שתמיד מתקיים הערבוב שבין החוץ ובין הפנים.
בעיני קביעת אופיה של השאיפה לדרך נמצאת באופן דומיננטי בפנימיותו של האדם, תפיסת עולמו ואופיו שהתגבש לאורך השנים. אפשר לומר, הרי כל אלה מושפעים מהסביבה החיצונית. זה נכון, ומצד שני גם אופי השאיפה של האויר מבחוץ פנימה מושפעת מפנימיותו של האדם – הרי הוא זה שבוחר מה לקחת מתנאי הסביבה ומהי כמות ההשפעה שהוא מאפשר לה.

"מההוויה שבה אנו חיים, חלון המחשבה וקול הדמיון מביאים אותנו לעיתים לכמיהה למחוזות אחרים, למחוזות רחוקים. ואולי פתח לעולם טוב יותר?" (טקסט שנגע בי מתוך תוכניה לפוראמן מאגנום, הופעת מחול של להקת המחול הקיבוצית מאת רמי באר)

ולסיום סיפור קצר שאהבתי ....
"שלושה בנאים חצבו בסלעים. עבר שם סקרן אחד ושאל את אחד הבנאים:
מה אתה עושה?
אני חוצב לבנים, וכי אינך רואה? השיב הבנאי
ואתה? הוא שאל את הבנאי השני
אני מסתת לבנים כדי לבנות מהם קירות
ומה איתך? שאל את השלישי
אני בונה קתדרלה, השיב הבנאי השלישי"

מעניין לראות איך שאיפות שונות נותנות צבע וגוון לאותה הפעולה.

בברכת הסתפקות במועט מתוך הכרה בטוב וידיעה שתמיד אפשר וכדאי לבדוק עוד

חזרה לראש העמוד