כאב יהיה מקורו אשר יהיה, פיזי או נפשי, הוא אחד הגורמים המרכזיים המשבשים את חייו של האדם וכתוצאה מכך אנו מחפשים לו מזור ללא הרף. אנו מנסים לברוח מן הכאב ברגע שהוא מופיע, יהיה זה כאב ראש, כאב שיניים או כל כאב אחר. עצם המילה כאב, והזיכרון המוקדם למה שהוא גורם לנו, מביא תחושה של חוסר אונים ופחד. לכן אף אחד לא רוצה לחוות כאב.
אך המציאות היא הפוכה – כאב הוא חלק מעשי שנובע מעצם החיים הפיזיים שלנו.
כאשר אנחנו חווים כאבים אנחנו משתנים. אנו הופכים לחיה פצועה והכאב עצמו גורם לנו להתנהג בדרך שאינה מוכרת לנו. אנחנו מתקיפים, בורחים, משותקים או בוכים, אנחנו מושיטים את ידינו לבקשת עזרה רק בכדי להימלט מן הכאב, ורוצים שזה יהיה עכשווי, מהיר, ומשהו שייקח את הכאב מאתנו לתמיד....ומיד.

אז מה זה בעצם כאב?
מקור המילה כאב הוא במילה הלטינית poena שפירושה עונש. הכאב נתפס כעונש על חטא, כתגובה למשהו.
תופעת הכאב מוגדרת בצורה שונה על ידי מחברים שונים. כאב יכול להיות מוגדר על ידי כל אדם אך מדענים התקשו להגדיר אותו. הנה מספר הגדרות:

• כאב הוא מה שאנו מרגישים. זוהי הרגשה סובייקטיבית שלא ניתן להעביר אותה בצורה ורבלית באופן מושלם למישהו אחר וקיימים בה אספקטים אישיותיים אינדיבידואלים. כאב הוא ייחודי, פרטי ואישי ואי אפשר לחקרו.
• כאב הוא מה שהאדם אומר שכואב ואין לנו את היכולת והאפשרות לחקור מעבר לכך.
• תופעת הכאב אינה יכולה להיות מוגדרת באיזושהי דרך אובייקטיבית. זו שאלה של הבחנה - האם הכאב הוא תחושה (sensation) או רגש (feeling) לכאב יש תכונות של תחושה מכיוון שמקורו בגירוי, ומצד שני יש לו גם תכונות של הרגשה לכן יש הסכמה שהכאב הוא גם תחושה וגם הרגשה.

האיגוד הבינלאומי לחקר הכאב מינה את הפרופסור הרולד מרסקי לעמוד בראש קבוצה שתציע הגדרה מודרנית לכאב. חברי הקבוצה אמרו: "כאב הוא חוויה חושית וריגושית לא נעימה, הקשורה בפגיעה ממשית או פוטנציאלית ברקמה או מתוארת במונחים של פגיעה כזאת".
תחושת הכאב היא, לרוב, תוצאת עיבוד האותות הנגרמים על ידי שינויים ברקמות. שינויים אלה נקלטים על ידי קולטנים המצויים בקצות תאי מערכת העצבים הפריפרית, המכונים גם נוציצפטורים. אותות אלה מועברים לאורך סיבי העצבים אל מוח השדרה, השייך למערכת העצבים המרכזית, ומנקודת הקליטה במוח השדרה, מועברים האותות לאורך מסלולים עצביים למרכזי "עיבוד נתונים" גופניים ורגשיים במוח הממוקם בגולגולת. התפיסה המודעת של הכאב מתקיימת באזור התלמוס והמרכזים הנמוכים במוח. פירוש איכות הכאב הוא כנראה תפקיד של קליפת המוח.
הכאב הוא התסמין הנפוץ ביותר בכל המחלות ומהווה את הסיבה העיקרית לפנייה של מטופלים לעזרה רפואית.

ברגע שמתחילה תחושת כאב מיד נשאלת אצל רובנו השאלה - מה קרה? וגם - מה עושים עם זה ואיך מגרשים את זה?
בשלב הבא השאלות והתהיות הבאות קשורות בדרך כלל ב"למה זה מגיע לי?"
ואז ... איך מונעים או בורחים מזה ....

מסתבר שקווי הדמיון בין כאב רגשי ופיסי רבים יותר ממה שאנחנו חושבים. ובגלל אותה סיבה שחלק מהאנשים שנפצעים יכולים לפתח כאב כרוני, אנשים מסוימים לעולם לא יתגברו על לב שבור. בזכות טכנולוגית שבוחנות את המוח ואת הלב, חוקרים גילו שכאב פיסי וכאב רגשי מגיעים מ"אותו הכפר" (Anterior Cingulate Cortex) שבהערכה גסה, ממוקם גבוה באזור המוח הקדמי.

אם נתבונן היטב נראה שהחוויה של כאב נפשי היא חמקמקה ובדרך כלל מייצגת רגש נוסף גדול בהרבה. צער, אובדן, כעס או תסכול כולם באים כתגובה על משהו שקרה במציאות או במחשבה שלנו.
בכל המילונים מדובר על השאלתו של מושג הכאב מהעולם הפיסי לעולם הנפשי. זאת אומרת שאולי אין ממש כאב נפשי אלא חוויה של כאב שהיא בעצם ביטוי של מגוון דברים אחרים.

גישתם של חוקרי הכאב יוצאת מהנחת יסוד כי הגבול בין מנגנוני הגוף לבין התהליכים הנפשיים אינו קיים אלא שהנפש, הגוף ומערכות החושים קיימים כישות משולבת הבאה לשרת את הצרכים הפיזיולוגיים של האדם. הכאב, לטענת החוקרים, לעולם אינו מובחן כתחושה מבודדת, אלא מלווה בריגושים ומשמעויות שהופכות כל כאב לייחודי מבחינתו של כל אדם.

חווית הכאב היא בעצם קומבינציה של תחושה, מודעות, תשומת לב, תגובה פיזיולוגית של מערכות הגוף והמחשבה.
מארק גראנט, פסיכולוג אוסטרלי המתמחה בטיפול בכאב כרוני, אומר שהרעיון שפציעה גופנית = כאב, הוא פשטני מדי. "כיום אנו יודעים כי כאב נגרם ומתמשך כתוצאה משילוב של גורמים גופניים, פסיכולוגיים ונוירולוגיים".

כאב בניגוד לתחושות ומערכות אחרות הוא בעצם חוויה, הוא לא תחושה כמו ראיה/שמיעה וכו'. לחוויה יש מרכיבים תחושתיים ומרכיבים רגשיים- אמוציונאליים, חווית הכאב מקושרת לנזק אמיתי או פוטנציאלי. זוהי חוויה סובייקטיבית ותגובה אינדיבידואלית לגורם מסוים.
בדרך כלל אנחנו מתארים כאב במטפורות ודימויים מחיי היום-יום שלנו – נותנים לו צורה, צבע, טמפרטורה ועוד.
חווית הכאב מושפעת מגורמים פיזיים, מנטליים, ביוכימיים, פסיכולוגיים, פיזיולוגיים, חברתיים, תרבותיים ורגשיים.

סיבות פסיכולוגיות עשויות להשפיע על תפיסת הכאב. למשל, מאפייני אישיות, או ספציפית יותר רמת חרדה, נמצאה בעלת קשר חיובי חזק עם רגישות לכאב. אדם חרד ירגיש כאב בצורה חזקה יותר, מאשר אדם רגוע. הפחתת רמת חרדה עשויה בסופו של דבר להיות יעילה גם בהפחתת כאב וסבל.

"דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב
על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע. וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה. בדיוק פה
כן. כן. האושר מטשטש הכול. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמַים. ואפילו איש החלל שריחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים"
(יהודה עמיחי, "פתוח סגור פתוח")

בתגובה שקראתי באינטרנט לשיר של עמיחי נכתב בעילום שם: "הכאב הוא יחיד. אותנטי. מסוג ה"מלאכות" שעושים אותם לבד.כל אחד ואחד כאבו יחיד ומיוחד. נדרשות מילים רבות ע"מ לצמצם את הפער ביני לבין מי שהוא זולת, מחוץ לי, כדי לברר ולדייק. זר, אחר, לא יבין זאת. הכאב שלו בדיוק רב - שונה. האושר? האושר הוא הצטרפות והתמזגות ושותפות ומקהלת קולות רבים, מגוונים, לוהטים, מתפזרים לכל העברים כמו זיקוקי דינור, לפעמים די ברסיסים. הכאב - הכאב הוא חפירה, הוא כיסוי, הוא מרחקים."
אהבתי מאוד ...

כאב הוא חוויה ממשית. ההסברים ממש מעניינים ומחקרי המוח מוסיפים היבטים נוספים ומעניינים לנושא.
אושר אולי נראה כמו המצב המנוגד לכאב (כך מופיע גם בשיר וגם בתגובה).
אני מאמינה ויודעת שאפשר וחשוב למצוא דרכים להיות מאושר עם ולמרות הקושי והכאב. זאת בעצם נקודת המבט שאני מקדמת באמצעות "מרחב בריאה" – זיהוי החלקים הבריאים והעצמתם בתוך המציאות הכואבת והמגבילה של מחלה כרונית.

ובכל זאת מה עושים עם זה? איך מתמודדים או מתנהגים עם כאב? השאלה היא לאן לוקחים את החוויה הזו?
אתחיל בסיפור אישי שלי ....
לפני מספר שנים נתפס לי הצוואר בצורה מאוד רצינית. בדיקה רפואית שכללה צילומי רנטגן הבהירה את הסיבה – זזה חוליה מחוליות הצוואר וגרמה לשרירים שמסביבה להינעל בכדי להגן על החוליות מנזק גדול יותר. הכאב הפיזי שגררה כל תזוזה ולו הקטנה ביותר היה קשה מנשוא. מיד לאחר תחושת הכאב החד הראשוני, התגובה היתה "מעכשיו לא זזים", כדי שחס וחלילה הכאב החד הזה לא יחזור ויפלח את הגוף. ככל שניסיתי להגביל את התנועה הכאב גבר.
אבא שלי, שעזר לי לקום מהמיטה (כמעט סחב אותי) אמר דבר חכם – "פשוט סימכי עלי והרפי את הכל, תני לגוף לנהל את עצמו במצב הזה". היה קשה להיענות להצעה הזו, הראש עדיין אמר תזוזה = כאב נוראי. ובכל זאת ניסיתי, הרפיתי, נעזרתי והגוף כאב קצת פחות. הנוקשות הפכה להתמסרות.
הבעיה עדיין היתה קיימת ולקח זמן לטפל ולהחזיר את המצב הפיסי למצב תקין. ובכל זאת אפשר היה להתחיל לזוז מעט. החשש מהכאב הוחלף בתקווה לשינוי. אותה תקווה שתפסה את מקומו של הכאב המשתק.
את השלב הבא אימצתי מאז בכל פעם של כאב חזק וקושי. החלטתי והכרזתי בקול "מחר בבוקר אני קמה בכוחות עצמי, מתלבשת ומתקלחת לבד". יש לציין שלא עשיתי את זה בימים הראשונים.
וראה זה פלא – היה קשה וגם קצת כואב ואני קמתי, התקלחתי והתלבשתי, מהנקודה הזו הדרך להחלמה היתה סלולה.

אז בעצם מה אני אומרת? יש השפעה מאוד גדולה למחשבה שלנו על הכאב הפיסי. כן, הוא הראשון שיופיע בכדי להגן על משהו או בכדי להתריע מפני משהו אחר. התמקדות רק בכאב, או יותר נכון היכנעות לחשש מתחושת הכאב היא טבעית אך אם היא נמשכת היא יכולה לשתק ולהעצים את הכאב.
לעומת זאת, הרפייה מהמחשבה המשתקת יכולה לעזור גם בשחרור ההיאחזות בכאב הפיזי. כל זה כמובן חשוב שיהיה מלווה בטיפול במקור או בסיבת הכאב.
השלב הבא הוא ההחלטה על החלמה ועשיית הצעדים להבראה. כוח הרצון משפיע גם על השיתוק ובעיקר מאפשר את ההבראה והיכולת לשנות.

יש אסכולות שטוענות שכדאי לנסות "להתיידד עם הכאב". אני מאמינה שאין כאן ידידות. זה כואב, לא נעים ובאמת לא רצוי.
מה שכן, כשיש כאב זה פשוט מצוי.
מצד שני יש שינקטו בגישת ההתעלמות וההדחקה. למרות שכואב יתעלמו וינסו להתגבר על הכאב על-ידי הדחקה שלו. גם כאן הכאב פשוט מצוי.
אני מאמינה בגישה של חקירת הכאב. ללמוד את המקור, את האופן שבו הוא מופיע, מתי ומה גורם לו.

האיזון, הפרופורציה וההתאמה הם סוד העניין.
קיומו של הכאב אינו מוטל בספק, הרי כבר הסכמנו שזוהי חוויה סובייקטיבית.
בתור התחלה, ההבנה שהכאב הוא רק חלק מאיתנו חשובה ביותר. ברוב המקרים כשאנחנו נמצאים בתוך הכאב, אנחנו חושבים ומרגישים כאילו כל מה שיש הוא כאב – פיסי או רגשי. הזיהוי שהכאב הוא רק חלק מאיתנו מאפשר לנו לקיים עם החלק הזה דיאלוג. להבין מה הוא צריך? מה ירגיע אותו?
כשמצליחים לראות את היחסיות והפרופורציה אז נפתחת האפשרות לחיים חיוניים גם כאשר תחושת הכאב עצמו עדיין קיימת.
הכאב הוא ביטוי להליך שמתרחש בגוף שלנו, הוא לא ההליך עצמו.
החלקים האחרים שבנו, הם אלה אותם יש לחפש, לזהות ולהפעיל. הכרה בחלקים האחרים מאפשרת העברת הפוקוס אליהם ויצירת הדרך אל מצב חדש. מצב שמביא אור אל המקום הכואב. מצב שמשנה את נקודת המבט האבסולוטית שהיתה שלטת קודם לכן. לרוב קשה מאוד לבצע את התהליך הזה ללא עזרה.

"החיים יגרמו לך כאב ביוזמתם הם. האחריות המוטלת עליך היא ליצור אושר."
(מילטון ה. אריקסון)

כאב, קושי, מגבלה או סבל – מה עובדה קיימת ומה לא הכרחי?
כאב – מחוש גופני קשה, קושי גופני מחמת מכה, פצע או מחלה. צער עמוק, יגון קשה ומדכא.
קושי – מכשול, מעצור, חומרה, דבר המכביד על פעולה
מגבלה – תנאי או תכונה או תחום שמציבים גבול או מצמצמים את כושר הפעולה

סבל – משא, מעמסה, נטל. משא של דאגות, צרות וייסורים, מועקה חומרית או נפשית
האם באמת כאב, קושי או מגבלה חייבים להפוך לסבל?

"על צרתך אם עוד תוסיפה צער –
לאחותה אתה פותח שער" (מתוך אותלו, שייקספיר)

הכאב הוא פיסי, הסבל הוא מנטלי. למרות שבכל חיים יש כאב, חיים נבונים חופשיים מסבל. אפשר לדעת כאב ובכל זאת להבחין בינו לבין סבל ואז מתברר לא פעם שהכאב הוא קריאה לפעולה.
כאב הוא חלק בלתי נמנע מהעולם הטבעי. יש לו היבטים גופניים, ביולוגיים וחברתיים שמהווים חלק מן הקיום שלנו, כמו קיומם של הארץ והשמיים. האדם הנבון יודע כאב, אבל הכאב לא שובר אותו.

"כאב הוא זמני. נמשך דקה, שעה, יום או שנה אבל בסופו של דבר ירגע ומשהו אחר יתפוס את מקומו. אם אפרוש, הכאב יימשך לנצח" (לאנס ארמסטרונג)

אז כאב הוא גם הזדמנות .... הוא יכול לייצר עירנות, תשומת לב ומודעות ....

ג'ובראן חליל ג'ובראן אומר: "כאבך הוא התבקעות המעטה המגונן על הבנתך. כשם שגלעין הפרי נבקע למען ייחשף לבו לחמה, כך עליך לדעת כאב." לדעת כאב, לא כצורך מזוכיסטי — אלא כחלק מאיזו התפתחות, כמו צירי לידה, כמו חבלי משיח

חזרה לראש העמוד