גם הפעם בחרתי להתחיל בחיפוש במילון, בדרך כלל מאפשר לי לחשוב מדויק יותר, לראות הקשרים שלא תמיד רואים בתחילה, שלא חושבים עליהם.

התמסרות -
1. התמכרות, הקדשת עצמו לשם משהו, התעסקות בדבר בכל לב.
2. מסירת עצמו בידי אחרים

מכיוון שהשפה העברית אהובה עלי במיוחד, אוהבת לשחק בה ולהפוך באותיות (משהו שקיבלתי מאימא שלי המורה לעברית ודקדוק) - מיד הבחנתי שבהתמסרות יש גם מסר ואולי גם מסורת, ומשחקי התמסרות בכדור. החלטתי לצאת לטיול בין המילים הללו ....

מסר - במקור מאכדית masaru - שלח לחופשי.
1. נתן העביר לרשות אחרים
2. סיפר, הודיע, העביר מסר

ובעצם שליחה לחופשי אינה מספיקה כדי שמסר יתקיים. חשוב שיהיה מי שיקבל אותו, הרי אחרת לא יתקיים.
כשנפעיל מקרן של סרט הוא יפעל והסרט יוקרן. נוכל לראות את הסרט רק אם יהיה מסך או קיר אל מול המקרן. משהו שיקלוט את התמונה ויאפשר לה להיווצר. גם בספרו המוצלח של דוד גרוסמן "אישה בורחת מבשורה". אורה בספר מסרבת לקבל לתוכה את הבשורה הרעה, היא חושבת שהיא יכולה בטל את המצב של המסר הנכפה עליה על ידי בריחה ממוסר המסר - גם היא פועלת מתוך מחשבה שאם אין מי שמקבל פנימה, אין מה למסור, כלומר אין מסר.

מכאן המחשבות והאסוציאציות שלי לקחו אותי לספר קטן שיושב אצלי על מדף הספרים כבר שנים רבות "אני רוצה לשמוע על הרגשות שלך". ספר קטנטן שמתאר בצורה מיוחדת מהי תקשורת

"לתקשר זה כמו לשחק במסירות
אני זורק את הכדור ואתה תופס אותו
לפעמים אתה מוסר את הכדור למישהו ....
והוא מוסר אותו למישהו אחר
כולנו רוצים שהכדורים שאנו זורקים יתקבלו ...
כולנו רוצים שאנשים יכירו בכך שאנו קיימים
כך מתחילים לתקשר"

בדרך פשוטה ושימוש בדימויים של סיטואציות שונות במשחקי התמסרות מסביר מאמורו איטו את מהותה של תקשורת ואיך היא מתנהלת. יש מי שימסור וחשוב שיהיה מי שיקבל ויחזיר חזרה. ממליצה בחום לקרוא בספר (התמסרות של בערך 10 דקות)

ומה לגבי מסורת ...
מסורת מוגדרת כערכי התרבות המועברים מדור לדור: מנהגים, טקסים, דעות ואמונות שעוברים מדור לדור בקבוצה או בחברה מסוימת. לרוב המסורת מהווה למעשה את הבסיס להגדרה של הקבוצה, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים.
אפשר לראות שבעצם במסורת יש מסר - מישהו יוצר, מעביר והדור הבא מקבל וממשיך להעביר הלאה.

מה בין כל זה ובין התמסרות שלשמה התכנסו הפעם?
מילה אחת, שני מובנים שונים.
התמסרות יכולה להישמע ככניעה, ויתור, שחרור השליטה. במובן הזה של המילה היא נראית די שלילית, מישהו או משהו אחר שיחליט ויפעיל אותי.
אבל יש גם את המובן הפעיל - התמסרות כמו בכדור או במטקות או בפריסבי (צלחת מעופפת). כמו משחק שבו שולחים משהו כדי לקבל אותו חזרה. שולחים מתוך מחשבה ובחירה. מאפשרים למשהו לקרות, לתקשורת להתקיים, למסר להתגלות.

"יש רק שתי אפשרויות בנוגע להתמסרות - או שאתה בפנים או שאתה בחוץ. בחיים אין דבר כזה להיות באמצע" (פט ריילי, מאמן כדורסל ידוע)

פעמים רבות תתחבר המילה התמסרות לחוויה שלנו של העברת האחריות למישהו אחר, לסמכות אחרת. הם אלה שיגידו לנו מה לעשות ואנחנו מתמסרים. או אולי מפקידים את עצמנו בידיהם.

האם באמת בהתמסרות יש ביטולו של האינדיבידואל?
האם באמת בהתמסרות יש "עזיבת" האחריות על חיי והענקת אחריות זו למישהו או משהו אחר?
האם בעצם הצורך לשחרר את השליטה יש הפגנת שליטה מלאה?
או אולי להיפך?

כשהכינו אותנו לטיולי הרפטינג שבהם השתתפתי בעבר הדריכו אותנו איך להתנהג במקרה של נפילה למים וכניסה למערבולת. ההנחיה היא חד-משמעית להיכנע למערבולת, להירגע, להרפות, לתת למערבולת לקחת אותך וכמו שהיא לוקחת אותך כך היא תוציא אותך אל מחוצה לה. המאבק מעייף וחסר תועלת.
להגיד שזה לא מפחיד? להרשות לעצמי להיסחף במערבולת? חיים מתוך התמסרות? מפחיד מאד.
להגיד שקורה לי הרבה שאני לא ממש מצליחה בזה - קורה גם קורה.
מעבר למפחיד - התמסרות מתוך מודעות מלאה מצריכה מאיתנו שליטה מלאה על אותו שחרור. גם כאן מאמץ לא קטן ובהחלט לא פשוט. הפעם התועלת בצידו.

אז למי לתת את האחריות או השליטה הזו - אני טוענת שבעצם ההתמסרות אין נתינה של אחריות אלא לקיחה של אחריות.
אחד הדברים שכולנו פוחדים ממנו הוא "לאבד את עצמנו", לטשטש את הזהות עד כדי כך שלא ייוָותר ייחוד כלשהו. אך התמסרות אינה לאבד את עצמנו, אלא לזכות במיטב שבנו.
התמסרות משמעותה לא להיאבק ולהתנגד אלא לזרום עם החיים, להאמין שהחיים יציעו לכם בדיוק את מה שאתם צריכים.
בסלנג אומרים "אני זורם עם זה" ולעיתים הכוונה היא לתת לדברים לקרות מבלי שאנחנו נהיה מעורבים בהם. באחד המאמרים שקראתי לאחרונה נתקלתי בתיאוריה מעניינת שמגדירה את חווית הזרימה (flow) - זרימה היא חוויה פסיכולוגית אופטימאלית של מעורבות שלא דורשת דחיפה או שכנוע, אלא פשוט מתרחשת באופן טבעי. אפשר לקרוא לזה סיפוק מתמשך. המונח האנגלי "flow" ניתן לתיאור מצב זה בשל העובדה שאנשים רבים תיארו תחושה של זרם מים בו הם מובלים, או זורמים, במחקריו של פרופסור צ'יקסנטמיאלי, פסיכולוגי אמריקאי. מבין המרכיבים שנחוו בתחושה הזו קיימים - אובדן תחושת המודעות לפעולה, כעין עשייה אוטומטית; תחושת שליטה על התהליך או הפעילות; השתקעות מוחלטת בעשייה - ישנם עוד מרכיבים ואני בחרתי לציין רק את אלה שאני מרגישה שמבטאים יפה פעולה של התמסרות שמביאה איתה חוויה של צמיחה והתפתחות.

וכמו בכל דבר גם בהתמסרות יש צדדים טובים יותר וטובים פחות. את המושג אפשר לקחת לכל כיוון.
הצד הפחות מוצלח של התמסרות בא מתוך פחד וחוסר אחריות - ואז באמת מאבדים את האינדיבידואל בכדי ללכת עיוורים אחרי מישהו אחר. בדרך כלל התנהגות שכזאת באה מתוך עולם חסר שמחפש את המילוי בחוץ, אצל מישהו אחר. התמסרות שכזאת קשה לה למלא את החסר ובדרך-כלל נמצא שהיא מייצרת חסר גדול עוד יותר.
הצד החיובי של התמסרות הוא הצד שמאפשר לדברים לקרות מתוך בחירה והתבוננות נכוחה במציאות. מתוך הכרה שיש דברים שיתאפשרו גם אם אני לא מבינה אותם במלואם כרגע. התנהגות כזאת באה מתוך עולם מלא שרוצה ומאפשר לעוד מן המסתורין שבנו להגיח אל האור. למצוא את דרכו אל העולם. מתוך אמונה (לא עיוורת) וידיעה שיש מקום לעוד. התמסרות שכזאת מרגישה כמו פינוי מקום מתוך מלאות שיודעת שמקומה לא יילקח על-ידי הנוסף שיבוא אלא רק יתווסף, יעשיר ויצמיח את מה שכבר יש. ההתמסרות הזו היא בעצם התמסרות לעצמי.
ההתמסרות הזו נובעת מתוך אמונה בדרך ומתן אמון בתהליך או באדם. כשהבחירה נעשית בכדי להשיג מטרה ומתוך הבנת וידיעת הסיבה אז אפשר לתת אמון, להאמין בדרך ולהתמסר. אכן, תהליך שכזה אינו נעשה בעיניים עצומות אלא פקוחות לרווחה. תהליך של בחינה ובדיקה ובעיקר לקיחת אחריות.

"חוזק אמיתי שוכן בכניעה שמאפשרת לאדם להקדיש את חייו למשהו מעבר לעצמו, דרך מסירות"
(הנרי מילר)

התמסרות יכולה להיות גם נתינה ברמה גבוהה מאוד. כמו אדם שמתמסר לטיפול באדם אחר שזקוק לו. נתינה מתמסרת שכזו מאפשרת קבלה אלפי מונים.

בעצם יש כאן התמסרות לחיים של עצמי, לתהליך של החיים. אם זה כולל התמסרות לאדם אחר או תהליך מסוים מחוץ לי, חשוב שאמצא איך הוא תורם והופך לחלק מתהליך חיי - להתמסר לו ככזה.
באחד מהרהורי הקודמים כתבתי על שותפות והתמקדתי בשותפות זוגית והמשמעות שלה בעיני - גם בשותפות זוגית יש מין ההתמסרות אחד לשני. גם כאן ההתמסרות היא לחיי שלי.
התמסרות היא זו המאפשרת לאדם השני להיות באמת מי שהוא. כמו שציינתי קודם יש בהתמסרות קבלה של המציאות כפי שהיא, מבלי לנסות לשנות ולהיאבק בה. כף גם קבלת האדם האחר כמו שהוא באהבה גדולה. התמסרות כרוכה בדרגה גבוהה יותר של קבלה אחד את השני. בני הזוג תומכים אחד בשני ועובדים יחד למען מטרה משותפת, חזון משותף. ומהתנסות זו נובעת רמה עמוקה יותר של נאמנות ותשוקה אחד לשני, שמובילה למערכת יחסים משמעותית, של שותפות עמוקה.

אז מה זה להתמסר?
בעיני זה להיות במה שקורה, ולהרשות לעצמי להרגיש ולחוות. לאפשר לדברים להיות.
אם עולה כאב - להרגיש אותו עד כמה שאני מסוגלת
אם עולה שמחה - להרשות לה להציף אותי.
ובמילים אחרות, לאפשר לעצמי להיות במלאות בדבר עצמו מתוך בחירה וכדי לתת לחוויה להצמיח מתוכה גם את מה שלא נראה כרגע כאפשרי.

אז מה, התמסרות היא מין פאסיביות, אי-עשייה, אי-השפעה על הסובב אותי?
כמובן שיש גם התמסרות פאסיבית אני מאמינה שהתמסרות אמיתית יכולה לבוא רק מתוך יוזמה, מתוך בחירה, מתוך בחינה והכרה במציאות הסובבת אותנו.
סוקרטס אמר "אני רק יודע שאני לא יודע" - אולי בעצם הידיעה של אי-הידיעה מאפשרת את היוזמה והבחירה להתמסר ולתת לדברים להיווצר, מתוך אי-הידיעה.

ושוב לשפה העברית. המילה התמסרות נכתבת בבניין התפעל. משתמשים בבניין הזה בעברית בכדי להדגיש פעולה חזקה יותר. פעולה שנעשית באופן רצוני, באופן מודע. פעולה של האדם עם עצמו, פעולה עצמית.
מסר כדור - היא הצורה הפעילה של השורש, הכדור נמסר - הצורה הסבילה של אותו השורש.
התמסר - זוהי צורה חוזרת - בחר למסור את עצמו.

לפני כשנה התחלתי לרקוד NIA (דרך לאימון גופני כולל המשלבת רגש ומודעות לגוף באמצעות ריקוד ומוסיקה). לא ממש ידעתי איך להניע את עצמי לצלילי המוזיקה. אני מהבנות שתמיד עמדו ליד הקיר ונמנעו מלרקוד (אולי אפילו עד היום). בתחילה אמרה לי עדי המדריכה - תני לגוף שלך לקחת אותך, תני לגוף שלך לדבר ...
רקדנים מספרים על התמסרות לתנועה - על כך שחווית התנועה מזמינה אותנו להיות קצת אחרת: להתאמץ או ללמוד להרפות, לנוע באופן אליו איננו רגילים, לנוע באופן שחושף אותנו ואת הצדדים הרכים שלנו, להקשיב לגוף ולתת לתנועה לבוא מבפנים...
NIA עבורי היא האתגר שבלהתמסר לתנועה ולעבודה גופנית שפותחת, מרחיבה ומניעה. זהו תרגיל מעולה של התמסרות. במיטבו, תהליך זה מאפשר לי להניח לגוף להילקח על ידי תנועה שכאילו מתרחשת מאליה. הגבולות המוכרים לי נפתחים ואני נהנית מתנועה באופן משוחרר יותר, לא מוכר ומפתיע. לתנועה החדשה מצטרפת גם חדות חושים ואני חווה קצב, מראות ותחושות גופניות בצורה חיה ביותר.
בניגוד לביטול האינדיבידואל, במקרה הזה, ההתמסרות לתנועה מאפשרת ביטוי אינדיבידואלי שלי בעזרת הגוף שלי.

"איסלאם" משמעו "התמסרות", כניעה לידע המוחלט של אלוהים. אפשר לראות בזה את הקנאות הפנאטית שמביאה איתה מעשי זוועה בשם הדת. הסופים (המיסטיקנים המוסלמים) לקחו את ההתמסרות למקום אחר. מטרת הסופיזם היא התמסרות לאלוהים בדרך הידיעה העצמית.
בחקר הידיעה העצמית אפשר להגיע למסקנה שההתמסרות היא שמאפשרת לנו להתרומם מקורבנות להקרבה ומאנוכיות לשרות. ההתמסרות נותנת לנו את האומץ לעמוד מול כל קושי וחיי המשפחה מציבים בפנינו קשיים רבים.
בימי הביניים היה מובן מאליו שאדם השואף להשיג ידע ממשי, לא ספקולטיבי או תיאורטי, בתורת הנסתר, חייב להכין את עצמו לכך על ידי הפילוסופיה, מכאן, והאמונה והמשמעת הדתית, מכאן.
הפילוסופיה הייתה עבודת חשיבה מדויקת ושיטתית להפליא, שלימדה את החושב להתגבר על האנוכיות על ידי התמסרות לחוקי מחשבת העולם, ואילו הדת, במקביל, לימדה התמסרות למצוות ולאמונה בהתגלות האלוהית.
התמסרות איננה השתעבדות. למען האמת, התמסרות משחררת משעבוד ומביאה לחופש מוחלט.

"הישאר מחויב לבחירות שלך, אך הישאר גמיש בגישה שלך" (אנתוני רובינס)

אז מתי מתמסרים ומתי מפסיקים? האם התמסרות אומרת בהכרח היעדר ביקורת או בחינה מחודשת?
איך מצליחים להיות בהתמסרות מלאה וגם להפעיל מנגנוני בקרה?
כן, גם כאן קו דק בין התמסרות "נכונה" ומתאימה לזאת שמוליכה אותנו למקומות פחות טובים ונעימים.

"תן ללב להתמסר לנשימת הרוח, ומלא כוח תהיה" (חכם טאו)

חזרה לראש העמוד