תחרות, במובנה הברור והמוכר, היא התמודדות בין אנשים או גופים בתחום מסוים. מטרת המתחרים, שהם המשתתפים בתחרות, לזכות בהישג מסוים. לעתים ההישג הוא פרס המוגדר בתחרות, ולעתים זהו הישג אחר, כגון הגדלת נתח השוק בתחרות עסקית, תשומת לב, תהילה וכדומה.
תחרות מתקיימת לעתים במסגרת שהוקמה למטרה זו, כגון אולימפיאדה, או ללא מסגרת (למשל תחרות בין עסקים, או תחרות של שני מחזרים על לבה של נערה). תחרות במסגרת מסוימת היא בעלת כללים מוגדרים היטב, להם המתחרים חייבים לציית בכדי לקחת בה חלק בתחרות. בתחרות חופשית הכללים נקבעים באופן שרירותי..

אז אם כך, כנראה שתחרות היא "מאבק" על משאבים. אפשר באמת לראות את זה במספר תחומים:

• באקולוגיה, תחרות היא סוג של יחסי גומלין בין אוכלוסיות של מינים שונים. האוכלוסיות מתחרות על המשאבים המוגבלים בבית הגידול. תחרות כזו מתרחשת, למשל, כאשר מינים שונים זקוקים לסוג זהה של מזון.
• במדעי המחשב, מרוץ תהליכים (Race condition) או לעתים תחרות או תנאי מירוץ, הוא מצב בו מספר תהליכים מנסים בו זמנית להשיג גישה למשאב משותף. כיוון שהגישה למשאב המשותף נעשית במסגרת קטע קריטי, המאפשר רק למספר מוגבל של תהליכים (ולרוב רק לאחד) גישה, במצב כזה מתקיימת תחרות בתנאי כל הקודם זוכה.
• בעולם הארגוני, אפשר לראות תחרות על מעמד והשפעה ויחד עם זאת התחרות הגדולה מכולם בעולם הזה היא על משאב אחר - על הזמן! בעולם דינאמי רוב העובדים והמנהלים ניצבים בפני עומס מטלות המתחרות על הזמן שלהם. האם ישקיעו אותו בקידום היעדים שהם אחראים להם? או יסייעו לעמית לעמוד ביעדיו הוא? כיצד מטפחים תרבות שמאפשרת גם את זה וגם את זה?

תחרות מול שיתוף פעולה - האם הם יכולים להתקיים בצוותא?
תחרות ושיתוף פעולה הם, לכאורה, שני יסודות מנוגדים והפוכים זה לזה. שני יסודות אלה הם חלק מטבע החברה האנושית וחיוניים להמשך התפתחותה. כאשר רק אחד מהם נוכח באופן קיצוני יש פגיעה ביעילות וחבלה בפעילות. בתנאים של תחרות ללא שיתוף פעולה גובר האינטרס האישי על האינטרס הקבוצתי.
הכרה הולכת וגוברת בנחיצות קיום שיתוף פעולה גם בתנאים של תחרות מעלה צורך בחשיבה על דרכים למציאת האיזון ביניהם. מציאת האיזון ושימורו אינם פשוטים. התחרות משמשת עדיין כקנה מידה להערכת חברי הקבוצה, להערכת הישגיהם ולהצבתם במיקום מסוים במדרג החברתי בהתאם להערכה זו. השגת בסיס לשיתוף פעולה בין חברי הקבוצה במצבים בהם קיימת גם תחרות ביניהם תלויה ביכולת המנהיגים להציב תנאים מתאימים, אשר ימנעו את הפיכת התחרות למחסום שעלול לחבל ברצון לשיתוף פעולה.
בהשקעת תשומת-לב ומאמץ ליצירת בסיסים לשיתוף פעולה בתנאים בהם שוררת גם תחרות בין אנשים אפשר להפוך את התחרות ושיתוף הפעולה להפכים משלימים, שיכולים להתקיים זה לצד זה.

חיפשתי את המקור למילה האנגלית עבור תחרות Competition. הגעתי עד לשפה הלטינית ושם חיכתה לי הפתעה מעניינת ביותר.
השורש הלטיני ממנו התפתחה המילה תחרות (וגם יכולת competence) הוא COMPETERE.
ובלטינית הכוונה היתה "להתאמן ולשאוף יחד". האתלטים הרומאים היו מתאמנים יחד ובכך מאפשרים זה לזה לחזק את היכולות והביצועים של כל אחד ואחד מהם. נראה, על פניו, שהמילה הזו מבטאת דרך גדולה של שיתוף פעולה.
כשמחלקים את השורש לשני חלקים (כמו שנהוג), בכדי להבין מה משמעותו מקבלים את הדבר הבא:
com = יחד
petere = לחפש, לרדוף אחרי, לשאוף
כאשר מחברים שוב אפשר לראות שתרגומו של שורש זה הוא חיפוש ושאיפה משותפים. השיתוף כאן במובן הפשוט של המילה, עשייה יחד, בקבוצה.
נוכל לדרוש ולהגיד שאכן גם התחרות של ימינו היא תמיד עשייה יחד - הרי כדי שתתקיים תחרות כדאי שיהיו לנו מתחרים.
אך ככל שבדקתי שוב ושוב, מצאתי שהכוונה הלטינית היתה ממש עשייה משותפת, שאיפה וחיפוש אחר משהו טוב יותר ביחד. בהסברים השונים מצאתי מילים כמו - חפיפה, התאמה, הסכמה.
אז איך בעצם הגיעה המילה competition למה שהיא משמשת היום?
הרי היום, באנגלית המודרנית, התגלגלה המילה למובן עכשווי - שאיפה למעמד, רווח או פרס בדרך כלל על חשבון אחרים או בהשוואה לאחרים. זוהי מילה המתארת עבור רובנו התמודדות או מאבק בין יריבים.
לאן נעלם שיתוף הפעולה שהוגדר במקור?

"תחרות מוכיחה את עצמה עד נקודה מסויימת אך לא מעבר לכך, מאידך שיתוף פעולה, אליו כדאי לשאוף, מתחיל במקום בו התחרות מסתיימת" (פרנקלין ד. רוזוולט)

ואולי אפשר גם להנות למראה חזרה אל מה שהיה במקור בהמצאת מושגים חדשים שמכוונים למשמעות ותיקה ....
המושג Co-Opetition, מונח חדש יחסית המשלב את שתי המילים Cooperation ו-Competition הופיע בשמו של ספר פורץ דרך מ-1996, שנכתב על-ידי שני פרופסורים לניהול: ברנדנברגר מאוניברסיטת הרווארד ונלבף מאוניברסיטת ייל. לדברי המחברים, יש הרואים בעסקים תחרות בלבד. אלה מניחים שעשיית עסקים היא כמו מלחמה והם אינם יכולים להרוויח אלא אם כן מישהו אחר מפסיד. אחרים רואים את עולם העסקים כשיתוף פעולה מושלם של צוותים ושותפויות. אבל לפי הספר- האמת היא שעסקים הם גם שיתוף פעולה וגם תחרות. לא רק בשווקים המורכבים של היום ניתן לגלות מודל של שיתוף פעולה בין מתחרים. שיתוף פעולה של מתחרים הוא מצב שבו מתקיים, בתחומים מסוימים, שיתוף פעולה בין גופים שהיחס הבסיסי ביניהם הוא יחס של תחרות.

במאמר שפורסם בכתב העת FAST COMPANY ב-1999, הוא מדגים: נניח שארבעה סטודנטים נפגשים כדי לנתח אירוע ביחד (שיטה נפוצה מאוד בבתי ספר למנהל עסקים) ונניח שאני יודע 80% מהחומר ושלושת האחרים יודעים רק 20%. כשאנחנו נפגשים אני נותן 80% מהחומר שהם זקוקים לו ומקבל בחזרה רק 20%. יש מי שיאמר שזה לא כדאי ויחליט לא להשתתף בקבוצת הלימוד, אולם אז מה קורה? אם לא תעבוד עם הצוות, תישאר תקוע עם 80% הידע שכבר יש לך. אם תשתתף ותשתף, תלמד 20% שלא ידעת ותגיע ל-100% מהידע.

סיפור קצר ...
חלקכם כבר קראו ושמעו על מנהג שחיית הבוקר שלי. אני מעדיפה את הבריכה הרגועה, מעט אנשים ושקט. השחייה שלי היא זמן המדיטציה שלי - קצב ארוך וקבוע שמאפשר להתמקד במחשבות ובתחושות הגוף. ואז ... במסלול לצידי מגיע שחיין נוסף ואני מוצאת את עצמי, באופן לא מודע ואינסטינקטיבי משנה את קצב השחייה שלי - מתחרה איתו. (כשאני שמה לב , אני חוזרת וממשיכה בשלי)
מה קורה כאן?
יצר התחרות טבוע באדם, הוא זה שמסייע, בין השאר להתמודד עם קשיים, כשלונות ועם הרצון לפרוש ולהרים ידיים. זהו יצר שמלווה אותנו ומגיע יחד עם הרצון הטבעי והלגיטימי של כולנו לנצח, או לפחות להגיע להישגים. התחרות מהווה גם מניע חשוב להתאמץ על-מנת להשיג, להתקדם. התחרות מציבה בפני האדם אתגר, והאתגר הינו כוח מניע להישגיות האדם כפרט והתקדמות החברה ככלל.

"התחרות היא אספקט אחד של העבודה, אבל אני חושבת שאם אתה עסוק בדאגה לגבי המתחרים, אתה לא ממוקד מספיק במה שאתה עצמך עושה" (קייטי קוריק, עיתונאית אמריקאית)

תיאוריה, ידועה וותיקה מאוד בפסיכולוגיה חברתית, תיאורית ההאצה החברתית (social facilitation) מציעה כי בנוכחות אחרים עולה המוטיבציה להתחרות. סידרת מחקרים מעניינת שנערכה בשיתוף בין אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת מישיגן בדקה האם מספר מתחרים גדול יותר בתחומים שונים תשפיע על המוטיבציה והביצועים של המתחרה היחיד גם כאשר מספר המתחרים אינו משפיע על הערך הצפוי של הזכייה בתחרות.
סידרת המחקרים מראה כי תופעה זו מתרחשת רק כשמספר המתחרים קטן, ונעלמת כשמספר המתחרים גדול. כשיש מעט משתתפים, אנשים נוטים להשוואה חברתית המחזקת את המוטיבציה לתחרות. כשמספר המשתתפים עולה, השוואה חברתית הופכת לפחות רלוונטית והמוטיבציה לתחרות נחלשת.
על מנת לשפר הישגים, כדאי לבצע משימות בנוכחות אחרים, אבל לא יותר מדי מהם...

תחרותיות, כל עוד היא תחומה בגבולות המתאימים, הינה גורם בריא וחיובי. תחרותיות מוגזמת תביא, בדרך כלל, לשחיקת המתמודדים (פיזית ו/או מנטלית-רגשית) ולא פחות מצער - לקטיעת האפשרות לשיתוף פעולה, הפריה הדדית, פרגון והנאה. במצבים קיצוניים יותר תביא תחרותיות מוגזמת גם לפגיעה באחר.
תחרותיות, בהיותה תכונת-אופי, לרוב אינה מהוה מאפיין זמני ומזדמן, אלא סוג של קו מנחה המאפיין את שגרת חייו של המחזיק בה, והיא באה לידי ביטוי באופן רציף בחשיבתו, השקפת עולמו, תגובותיו ודרכי פעולתו.

כאשר מרגישים תחרותיים בדרך-כלל מתקיימת השוואה - ביני לבין האחרים, כמו בסיפור הבריכה שלי ...
ההשוואה היא בלתי נמנעת. הרי כל הסובב אותנו הוא יחסי - אם לא היה חושך איך היינו יודעים לזהות אור, אם לא היה עצב איך היתה מתקיימת שמחה ...
השאלה היא למה אנחנו משווים:

• יש שמשווים למישהו אחר. ירצו להשיג אותו, להיות טובים יותר או לפחות להיות כמוהו
• יש שמשווים למי או מה שהם בעצמם היו פעם - ינסו להיות כמו פעם או יותר טובים
• יש שמשווים את עצמם למי שהם רוצים להיות בעתיד וינסו להשיג את עצמם בכל פעם מחדש.

כאשר מרגישים תחרותיים השאלה נוספת היא - מתוך איזו כוונה משווים?
לפעמים השוואת עצמנו לאחרים יכולה להיות לעזר. כאשר ניצבים בפני שינוי משמעותי או כאשר מרגישים שהגענו לקצה גבול היכולת ויש תחושה של תקיעות - אפשר למצוא עידוד כאשר צופים באנשים שהצליחו, שהתגברו, שפרצו את הדרך - אפשר לקחת מהם דוגמא לקיומה של האפשרות. אפשר אפילו לקחת את דרך ההצלחה שלהם כמודל אותו היינו רוצים לאמץ בכדי להתקדם עוד שלב במסע של עצמנו .

עולם התחרות הוא העולם שכולנו גדלנו עליו. עולם שבו אנו לומדים ומקבלים ציונים. כבר מגיל קטנות ישנו שביל של תחרות במודע ולא במודע. החברה משדרת לנו שחייבים תואר ומקצוע כדי להתקדם בעולם ובסולם העבודה. התחושה היא שהצלחה היא נחלתם של יחידים, חשוב למצוא את מקומנו בצמרת ולדאוג שאחרים לא יתפסו את מקומנו.
בעולם כזה, התחרות יכולה להוות ניגוד לכל מה שקשור בהתפתחות וצמיחה אישית. תחרות שכזאת יכולה להגביל את שדה האפשרויות.

האם אנו באמת זקוקים לחוות את עצמנו כ"טובים מאחרים" על מנת לחוש שיש לנו משמעות וייחוד?
ההתעסקות הרבה בצורך לנצח אחרים, לעקוף אותם, להתגבר עליהם ולהחליש אותם, כחלק מתהליך התחרות, מרחיקה את האדם מהשאלות האמיתיות של חייו, מהאתגרים האמיתיים שניצבים בפניו. הוא משקיע אנרגיה רבה בבריחה מעצמו תוך כדי השוואה עם אחר, ללא כל צורך להתבונן במראה. אפשר לאמץ אמות מידה להצלחה המושתתות על הערכים החשובים לאדם עצמו. אלה יכולים להוביל להשתפרות מואצת במה שמתאים לאדם היחיד ואז מתקיימת האפשרות ליצור, לחקור את עצמנו ולפרוץ את הגבולות שלנו ובכך למצוא שמחה בכל סוג של הצלחה.
אני מציעה לבדוק את האפשרות לתחרות מתוך כבוד והערכה לאחר, קבלת קיומה של דעה ודרך אחרת מתוך הבנה שיש מקום לכולם להצליח.

אולי אפשר לראות את ההתחלה כבר בסיפורם של קין והבל - אלוהים, באופן לא ברור, התעלם ממנחתו של קין? האם אנחנו ממשיכים לחוש שרק אחד מאיתנו יזכה לתשומת לבו של אלוהים או כל מה שדומה לזה?
ילדים מתחרים זה בזה על מה שהם תופסים כמשאבים מוגבלים שיש לסביבה לתת להם. בשונה מהמבוגרים, בדרך כלל, ילדים תופסים את התחרותיות הזו כחלק מהחיים אך לא כ - "כל החיים". הם יכולים להתחרות ואחר כך לשתף פעולה ולשחק יחדיו. במידה והתבגרותם תקינה פחות או יותר, הם מתמקדים יותר בשיתופי פעולה, בהזנה הדדית, בחיפוש עצמי ובריפוי הנפש שלהם. הם לומדים למצוא את המשאבים מהסביבה בכוחות עצמם ופחות כתלות באחרים. הם לומדים לגלות שניצחון על אחר אינו חוויה כל כך מבטיחה, ואילו "ניצחון על החיים", עם גילויים וצמיחה, מהווה חוויה מרתקת יותר, מעשירה יותר וכדאית יותר.

כשאנו מתחרים באחרים - אנחנו מאבדים את עצמנו. אנו שוכחים את היכולות הייחודיות שלנו, ומתעסקים - תוך מאמץ רב ומיותר - במה שאחרים עושים או לא עושים. לעומת זאת, כשמושא התחרות או אנחנו בעצמנו, אנו משפרים את היכולות הטבעיות שלנו ומגיעים להישגים גבוהים ביותר, ללא חיכוך או מאמץ.

"לא תמיד יעלה בידי לנצח אך תמיד אהיה אמיתי. לא תמיד יעלה בידי להצליח אך תמיד אחיה על פי האידיאלים שלי"(אברהם לינקולן)

אני מבקשת לחזור ולשחק קצת עם המילים בעברית.
בתוך המילה תחרות אפשר למצוא גם את המילה חרות. הפכתי וחשבתי איך הן מסתדרות יחד.
רק כשישבתי לכתוב וערכתי את כל החומר שלפניכם הגעתי לרעיון שנראה לי מעניין ....
האם חירות משמעותה לעשות מה שרוצים או אולי ... משמעותה היא לדעת מי אני ומה אני אמורה לעשות עלי אדמות ואז פשוט לעשות את זה.
ואם כך אז כאשר מוצאים את החירות בתוך התחרות אנחנו בעצם מתחרים במי שאנחנו ומשתדלים להשיג את מה שאנחנו אמורים לעשות עלי אדמות ...
אולי זה קשור ואולי לא. ואולי יש עוד דברים שאני לא רואה ....

ואסיים במילותיו היפות של דר' וויין וו. דייר:

"כשהחיים נראים מסובכים מדי,
מהירים מדי, מבולגנים מדי,
מלאים ביותר מדי מועדים סופיים או לחוצים ותחרותיים מדי,
עצרו וזכרו את הרוח שלכם עצמכם.
פניכם מועדות אל ההשראה,
אתר פשוט ושלו שבו אתם שרויים בהרמוניה
עם התזמון המושלם של הבריאה כולה.
לכו לשם במחשבתכם ועצרו פעמים תכופות
כדי לזכור מה אתם רוצים באמת."

ימים מוצלחים ומלאי הישגים,

ניפגש להרהר בצוותא בעקבות תחרות, ביום רביעי, 28.4.2010, בשעה 20:00 בהוד השרון.
כולם מוזמנים!

חזרה לראש העמוד