חידה, בעיה, תעלומה, חלום, פרדוקס, משוואה, תשבץ, סיפור ... כולנו רוצים לדעת את הסוף, לדעת מהו הפתרון.

אז מה בעצם עושים?
הנטייה הטבעית של כולנו היא לדאוג שהכל יהיה ידוע, שהכל יהיה בסדר, שכל דבר יהיה במקומו, שכולם יהיו בטוב.
כשיש בעיה, מיד נקפוץ להציע עצה, לסדר, לארגן, להחזיר את המצב לקדמותו או אולי אפילו לנסות שיהיה טוב יותר – כולנו נשאף למצוא לזה פתרון.

כשמשהו פתור אנחנו מרגישים הקלה. עברנו מהנעלם אל הברור והידוע.
אפשר לנשום לרווחה.
מצאנו פתרון שמניח את הדעת, ממש פירושן הפשוט של המילים.
כזה ששם את הדעת במקום, מניח אותה בעדינות. כזה שמאפשר לדעת, למחשבות, לנוח.
ועוד אומרים על פתרון שכזה (שמניח את הדעת) שהוא בדרך כלל זמני, כנראה מאפשר למחשבות לנוח ומיד מוציא אותנו לחיפוש חדש.

"אי הידיעה פותחת את חושיו של האדם" (מרטין בובר)

מה יש שם בפתרון?
אולי הפתרון הוא רק האתנחתא לפני המדרגה הבאה? זו שמאפשרת לנו לצאת שוב לדרך ממקום חדש?
מה זה בעצם פתרון?

לפי מילון אבן-שושן ... פתרון (ז') [מן פתר, פָּתַר]

1. פשר, פענוח, הסבר הגיוני לדבר נעלם: "זֶה פִּתְרֹנוֹ (שֶׁל הַחֲלוֹם)" (בראשית מ יב). "הֲלֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים, סַפְּרוּ-נָא לִי" (בראשית מ ח). "חֲלוֹמוֹת בְּלִי פִּתְרוֹנִים" (ביאליק, רזי).
2. פרוש, באור: "וּלְפִי דִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ כָּךְ פִּתְרוֹן הַמִּקְרָא" (רש"י שמות כג ב).
3. התרת דבר מסובך.

שני הפירושים הראשונים נותנים לי תחושה של משהו חד, ברור, חד-משמעי. כזה שמסביר, מחבר וקושר את כל הקצוות החופשיים. משהו שיש סימן קריאה בסופו. מזכיר קצת את המילים 'מה שצריך להוכיח' בסופו של תרגיל באלגברה מימי הילדות. כזה שקיים שם ורק צריך לקלוע ולמצוא בדיוק אותו.
ובכל זאת הפירוש הנוסף – התרה – נדמה כמו האפשרות לפרום את הקשר. האפשרות לייצר רווח בצפיפות, לרכך את הצורה הקבועה ואולי אפילו האפשרות לחלום ולהשאיר את הדברים חופשיים.
ואולי התרה או פרימה של הקשר היא התחלתו של הפתרון – מפני שבכדי ליצור את השינוי חשוב קודם 'לקלקל' את הצורה הקיימת ומשם ... אפשר ליצור צורה חדשה.

גם בשפה האנגלית מצאתי כפל משמעות לאותה מילה ... solution.
אותה מילה בדיוק, באותו כתיב, היא גם 'פתרון' וגם 'תמיסה'.
תמיסה היא תרכובת של שני חומרים שמתמזגים זה בזה. שוב שתי משמעויות שונות בתכלית לאותה מילה שמאפשרות התבוננות על המושג הזה ביותר מזווית אחת.
אולי פתרון הוא לא כל כך חד-משמעי? אולי הוא בעצם משהו מאוד נוזלי, פלואידי?
האם פתרון משמעו התמזגות של המרכיבים והתמוססות שלהם ליצירת משהו חדש?

נוזלי או חד, קשור או מותר ... נראה שתמיד פתרון הוא ההיפך מחידה, ממסתורין.
מסתורי פירושו שפתרונו טרם נמצא. מסתורי במהותו אינו פתיר, אי אפשר לדעת אותו רק לחיות אותו.

דרך הלימוד בעולם הזן-בודהיזם כוללת מנהג מקובל בו המורה שואל את תלמידו שאלות. שאלות מיוחדות. שאלות שקוראים להן 'קואן'.
אלה הן שאלות קצת מעצבנות ... סוג של חידות מסתוריות ...
"איך תצעד בפיתולי ההר ובכל זאת תלך ישר?"
"אם אתה פוגש איש חכם בדרך, אל תברכו במילים ואל תברכו בשתיקה. איך תברך אותו?"
בתרבות המערבית משמש לעתים המושג קואן לשאלה שאינה ניתנת לתשובה רציונלית, או להצהרה חסרת פשר. רובנו, בדרך כלל, קוראים ומיד מחפשים את פתרון החידה, מחפשים את הטריק שמסתתר שם. לא רק מחפשים את פתרון החידה, בטוחים שיש מישהו שיודע את הפתרון, האחד והיחיד ... וכשיספרו לנו נבין ...
קואן הוא בעצם מחסום. מעמיד אותנו מול פרדוקס.
קואן מעוצב ומתוכנן כך שיגע בגבולות התודעה המבחינה והמורגלת. המענה מתגלה לאחר שהות עם השאלה (הקואן) על גבול התודעה הזה.
לספרי קואנים אין תשובות בסוף הספר ... אין פתרון ידוע ויחיד ובכל פעם אפשרי שיהיה פתרון שונה.
פתרון של קואן אינו פרשנות או פתרון לוגי. פתרון של קואן דורש אמון מסוים במסתורין ואמונה שהתשובה תגיע עם הזמן.
דרך הפתרון פה מיוחדת ודורשת מעבר מן התסכול שבלא-מובן אל ההקשבה הדרוכה ופתיחות להבנה בשילוב עם נכונות ללכת מבלי להבין עד הסוף.

"כשהפתרון והמחפש צומחים זה לקראת זה, נראית התשובה כבוקעת מאליה" (רחל נעמי רמן)

גם הפסיכואנליטיקאי וויניקוט הגדיר מרחב נפשי שכזה וקרא לו 'חווית הביניים'. עבורו זהו המרחב הנפשי הנמצא בתחום הביניים שבין חווית הכל-יכולות הסובייקטיבית (דמיון, משחק, השתטות ...) לבין המציאות האובייקטיבית. מרחב זה הוא הבסיס ליצירתיות ולהרחבת החוויה הקונקרטית היומיומית.
זהו מרחב בו אין היאחזות בצורך ליצור תוצר, למצוא פתרון.
התוצר של החוויה הזו תמיד יגיד לנו משהו חדש – למרות שלא תמיד נדע שזה אומר, או מה זה אומר ...

פתרון של קואן, בדומה למדע טוב, מביא לתחושה של פליאה, הערכה לעצם המסתורין שתסכל אותנו בעבר ולפתע הביא תחושה של שייכות אליו.
רבות מן הבעיות בהם אנחנו נתקלים בחיים נראות לעיתים חסרות פתרון, בדומה לקואנים שמציב מורה הזן בפני תלמידיו.
מה זה בעצם אומר?

"מה שמעצב את חיינו הן השאלות שאנחנו שואלים, או לא חושבים אף פעם לשאול" (סם קין)

שנים רבות חייתי בסביבה של סימני קריאה. בהלך רוח בו ידעתי למצוא פתרונות.
כשנגלה לעיני פתרון הייתי בטוחה שהוא היחיד ואין בילתו. ברור היה לי שזו התשובה הנכונה וזה אומר שאני חייבת לשכנע גם את האחרים.
גם כשכבר הבנתי שפתרונות מתגלים מתוך השאלות, עברו שנים עד שהעזתי להשאיר דברים בסימן שאלה. לתת להם לקחת אותי אל פתרון.
החיים של כולנו הם תהליך ובתהליך יש מסתורין. מסתורין שלא בהכרח חייבים לפתור. מסתורין שאינו דורש פעולה אלא תשומת לב.
כשפוגשים בבלתי ידוע, נוגעים בחוכמה מסוג אחר. ואולי זו החוכמה שאינה נמצאת בחיפוש אחר פתרונות או תשובות. תשובה יכולה להיות נקודת סיום או תחנה. תשובה יכולה גם להיות מקום בו אפשר להירדם כשהחיים מעבירים אותנו לשאלה הבאה.
יש כאן הזמנה להישאר עם סימני השאלה כל הזמן, להיות בהלך רוח של שאלה.
הטריק הוא למצוא את השאלות הנכונות, המתאימות, עוד יותר מאשר לחפש את הפתרונות. השאלות מגדירות את תחום הפעולה ואת המרחב בו נתבונן ונחכה שיתגלה הפתרון. אם לא נשאל את השאלות המתאימות לא נהיה בטריטוריה של הפתרונות.
ומהן השאלות המתאימות? כאלה שפותחות את מרחב ההתבוננות שלנו ואולי גם אחרות.
לשאול פחות 'מה לעשות?' ואולי יותר 'איך להיות?' או אולי אפילו לשאול 'מה עוד יש כאן?'

"היחידים המסוגלים לראות את התמונה כולה הם אלה שיוצאים אל מחוץ למסגרת" (סלמן רושדי)

זוהי הזמנה לחפש את החומרים הנמצאים במרחב הבעיה ואפילו מעבר לה.
הזמנה להתבוננות תוך שחרור מהצורך למצוא.
הרי בעצם כל הפתרונות נמצאים כבר, חשוב לאפשר להם להתגלות בפנינו.
כל מה שבנמצא יכול להוות את חומרי העבודה – הקושי, הדילמה, השמחה, הדברים הפיסיים, הכאב, הסביבה, האנשים.
כשמתרכזים בבעיה עצמה ומחפשים לה פתרון מצמצמים את ראיית העולם ואת המרחב בו אנחנו מתבוננים. אנחנו ממוקדים בחיפוש אחר פתרון. זה מרגיש כמו שאנחנו יודעים מה אנחנו מחפשים ועד שלא נמצא אותו לא ננוח. נוצר רעש. רעש של מחשבות שבודקות את התאמתו של הפתרון למה שאנחנו מחפשים. יש מין הרגשה של מיון – הנה פתרון, האם הוא מתאים? האפשרויות הולכות ומצטמצמות.
כשמקלפים את הקליפה שמגדירה את הפתרון הרצוי ופותחים אותה נפתח מרחב ושקט של אינסוף אפשרויות. והרי אולי יש עוד דברים בדרך? אולי יש עוד נקודות מבט שלא חשבנו עליהן כשיצאנו לחיפוש.
התבוננות בכל המרכיבים, מבלי לחפש פתרון, יוצרים את המרחב לשינוי, אותו שינוי שיגלה לפנינו את הפתרון. אי-חיפוש אחר הפתרון מביא להבנה שבעצם אין פתרון – יש אינסוף חומרים לעבוד איתם.
ברגע שאנחנו יודעים משהו, אנחנו מפסיקים להתבונן. הידיעה, התשובה או הפתרון בדרך כלל טובים לאותו רגע, לא בהכרח להמשך. הפתרון שהתגלה לפנינו הוא אחד מיני רבים. נקודת מבט אחת על הבעיה או החידה שלפנינו.

גם פתרונו של קואן, בסופו של דבר, מובן מאליו בדרך כלל; הוא הסתכל לנו בפנים כל הזמן, אבל אנחנו לא ראינו אותו לפני כן. לא ראינו אותו כי חיפשנו משהו מוכר, חיפשנו בדרך שאנחנו מכירים. חיפשנו פרשנות או לוגיקה. לאחר ההצצה, קשה לנו להאמין שאי-פעם ראינו דברים בצורה אחרת.

"מסתוריות החיים אינה בעיה שיש לפתור אלא מציאות שיש להתנסות בה" (אארט ואן דר ליוויו)

אחת הדרכים לפתוח את עצמו להזדמנויות חדשות, ואולי גם לפתרונות חדשים היא לעשות מאמץ מודע להתבונן מנקודת מבט שונה במצבים שגרתיים בחיינו.

כשאנחנו ממוקדים יותר מדי, אנחנו מחמיצים את שאר העולם שסובב סביבנו. מחמיצים הזדמנויות לפתרונות שלא חיפשנו. אומרים שפתרונות אינם נוסעים בכבישים ראשיים, אינם גלויים לעין. בעיני הם גלויים לעינים שמסכימות לפתוח את הזוּם בעדשה, להרחיב את נקודת המבט. לאותם עיניים שמסכימות לחפש את נקודות המבט השונות, שמסכימות לשמוע את מה שאחרים רואים.
בתור מוצאת פתרונות ידועה, לקח לי שנים רבות לקלוט שלכל אחד הפתרון שלו, מתוך מרחב ההתבוננות שלו. כל מה שנותר לי לעשות הוא להציע את נקודת המבט שלי, אולי היא תעשיר את מרחב ההתבוננות, ולהניח. כולנו מסוגלים רק לקבל מידע. את העצה והפתרון אנחנו יוצרים בעצמנו. התרומה שלנו לאחר היא העשרת נקודות המבט שלו.
כשמסכימים שיש אינספור אפשרויות ופתרונות, הם שונים מאדם לרעהו. הפתרון שלי אינו בהכרח שלך ואולי אפילו יותר מזה ... הפתרון שלי בהכרח אינו הפתרון שלך.

כל מה שצריך בכדי לפתור בעיה ישנה הוא לחשוב בצורה חדשה.

"לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שבה השתמשנו כשיצרנו אותן." (אלברט איינשטיין)

ואולי לא ממש צריך למצוא פתרון? אולי כדאי להכיר במציאות כפי שהיא ולא לקרוא לה 'בעיה'?
כשנתבונן בדברים בצורה כזו, אולי נגלה שבעצם אין באמת הרבה בעיות. יש הרבה יותר אי שביעות רצון מהמציאות. ויותר קל לטפל באי שביעות הרצון מאשר במציאות הכל יכולה...
ריצ'ארד באך, בספרו 'תעתועים' הציע שהדרך לסלק את הענן היא לא התעסקות בענן אלא תשומת לב לשמיים הנקיים.

מי ייתן ונדע לחיות את חיינו בהשתאות ובפליאה
מי ייתן והבעיות שיפגשו את דרכינו יפתרו ויגלו לעינינו את המתנות הטמונות בתוכן

יש המממשים / ויסלבה שימבורסקה