איזון בין מצב של מחלה ומצב של בריאות

האם כאשר יש בגופנו מחלה זה בהכרח אומר שאין בנו בריאות? או שאולי אפשר להיות בו זמנית בריאים כשיש בנו גם מחלה?
השאלה היא האם בריאות ומחלה הן אכן מצבים הופכיים, שלא יכולים להתקיים זה בצד זה?
אנסה לתאר אפשרות אחרת, כזו שמגדירה באופן שונה "מחלה" ו"בריאות", ולכן פותחת כיוונים חדשים.

על פי המילון, מחלה מוגדרת כחולי, הפרעה בבריאות, מכאוב, ייסורים, חולשה, רפיון, התקף.
בריאות לעומת זאת (בהגדרתה המילונית) היא שלמות, תקינות, מוצקות, חוזק, יציבות. מוזכר גם כי בריאות היא אי-מחלה, כמו שרובנו מתייחסים לבריאות ונוטים להאמין שכך הוא. ההגדרה של ארגון הבריאות העולמי משנת 1948 מעניינת קצת יותר "בריאות היא מצב של תחושת רווחה מלאה, גופנית, נפשית וחברתית ולא רק היעדר מחלות וחוזק."
אני שמחה לאמץ את שגדולים ממני הגדירו – בריאות היא מצב. מצב של רווחה. מי לא מכיר את סטיבן הוקינג (למשל) שחי מתפקד ויוצר באופן פעיל עם מחלת ה-ALS ?
נכון, מחלה בדרך כלל תצמצם את תחושת הרווחה אך כשקוראים היטב אפשר לראות שמדובר על רווחה בכל המובנים – גופנית, נפשית וחברתית. אולי כאן טמון המטמון?

יותר מדבר אחד

בכל נקודת זמן יש בנו יותר מאשר רק דבר אחד. אנחנו יכולים להיות עייפים ושמחים בו זמנית. שבעים בבטן ורעבים לחברה בו זמנית.
אך כאשר אנו כואבים או סובלים מקושי, יש לנו נטייה לראות את הקושי כדבר שלם ואין זולתו. הקושי ממלא את מרחב הראיה שלנו וקשה להבחין בניצוצות של דברים אחרים.

בתוך הקושי, קשה לראות גם את החלקים האחרים שלנו – אלה שיכולים להיות שמחים, אלה שיכולים לחשוב ולהתבונן, אלה שיכולים לייצר פתרונות שלא חשבנו עליהם. ואם נתאמץ מעט – נוכל לפחות לראות את החלק שבודק מה קורה – אותו חלק שמתבונן על הקושי.

כשמתחוללת בגופנו מחלה – קלה או קשה ככל שתהיה – נדמה שהיא מכסה ומתחוללת בכל כולנו.
החיים נצבעים בצבעה של המחלה, בדרך כלל כהה, ועוברים דרך הפילטר שלה.

התחלה של שינוי היא ההצעה לזהות שגם הקושי, גם המחלה, הם רק חלק בנו. הטבע בכללותו, והגוף שלנו בפרט שואף תמיד להגיע לאיזון.
ומה אנחנו עושים – נותנים לחלק אחד את כל המקום, מצמצמים את החלקים האחרים במקרה הטוב ובמקרה הגרוע, פשוט מתעלמים מהם או מוחקים אותם.

נתבונן לרגע בטבע. ידוע שהטבע עובר כל הזמן הפרעות טבעיות, והן כנראה תורמות למגוון הקיים בו. אין מצב אידיאלי ש"הטבע שואף" להגיע אליו, אלא יש שינוי מתמיד – הרס ובניה, התחדשות ומוות, צמיחה חדשה והתנוונות.
למידת הדינמיות של הטבע יכולה לתרום רבות ליכולת שלנו לראות את הדינמיות הזו גם בחיינו אנו, בגוף שלנו ובסביבה.

"אין סודות לדרך אל האיזון. כל שאתה צריך הוא להרגיש את הגלים" (פרנק הרברט)

"הסוד" טמון בדרך ההתבוננות, בתפיסת העולם.
כאשר אנו זוכרים שתמיד מתקיימים בנו חלקים שונים. חלק שכואב, חלק שמח, חלק שיודע, חלק שחושב, חלק שמבקר וחלק שנהנה ובוודאי עוד רבים וטובים. לכולם מקום ותפקיד, נוכל לראות את התמונה כולה, את זו שכולם יחד יוצרים מחדש, בכל רגע ורגע.

הכרה או התיידדות

כאשר "חלק בנו" מציג את עצמו, יש להכיר בו. חשוב להכיר בו. אין זה אומר שתמיד אפשרי ורצוי להתיידד עם כל אחד מחלקינו, העיקר להכיר בקיומם. קושי או כאב, בדרך כלל, קשה להפוך לידידים. רובנו היינו שמחים שיעזבו. במסגרת הרצון הזה, חשוב לעשות כל מה שאפשר בכדי להירפא ממחלה, לפתור את הקושי ובעיקר לטפל ולשמור על הבריאות.
במקביל לעשייה החשובה וההכרחית הזו, חשוב להמשיך ולחיות חיים חיוניים תוך מתן דגש על החלקים הבריאים שבנו. בחלקים הללו טמון המטמון. אותו אוצר שיאפשר לנו למצוא את הפרצות בגבולות שיצרה המגבלה. בעזרתם לפרוץ ולהרחיב את הגבול.
חשוב לחפש ולמצוא את החלקים הנוספים הרלבנטיים בחיינו בכדי שנוכל להעצים אותם. חלקים אלה יכולים להיות משפחה, חברים, תחביבים, עבודה מעניינת, חלומות, נתינה לאחרים, יצירה, אהבה ועוד עד אין סוף אפשרויות.
בכל אחד מאיתנו קיימים חלקים כאלה, גם כשקשה לנו לזהות אותם.
ומהבנה זו מתחיל המסע – מסע החיפוש אחר החלקים המרגשים הללו, מסע שימצא את הדרך להפוך אותם למרכזיים בחיינו.

זהו בעצם מעין משחק של שיווי משקל, של איזון בין חדות הקושי והכאב לבין רכות החלום והשמחה.
כשהופכים את השמחה, החברות, השייכות, או מימוש החלומות למרכזיים וגדולים בחיינו מתקיים אותו מצב של רווחה מלאה בכל התחומים. זהו מצב של בריאות!

האפשרות לחיות עם פרדוקס

והנה פתרנו את הפרדוקס – אפשר להיות במצב של בריאות בו בזמן שבגופנו מתחוללת גם מחלה.

"אם יש שפע של סבל בעולם, יש גם אושר מספיק - כל עוד אנו יודעים איפה לחפש אותו" (איזון עדין, ספר מאת רוהינטון מיסטרי)

במהלך הקיץ האחרון התוודעתי ל"התמקדות" (Focusing). אחד העקרונות החשובים בהתמקדות היא נקודת המבט. כמבשרים לנו על מחלה בגופנו רובנו נוטים לומר "אני חולה" – כאילו זה הדבר היחיד המתחולל בנו.
לפעמים אנחנו מתעלים ומצליחים לתאר את המצב במילים "יש לי מחלה" – כאן כבר הצלחנו לייצר קצת מרחק מן המצב ולהודות שמשהו מאכלס אותנו, במקום ההשוואה בין המחלה לבינינו.
בשפה התמקדותית נקייה, שתאפשר התייחסות ויצירת דיאלוג נתבונן ונאמר "יש בי חלק שמרגיש חולה".
נכון, כשמחלה כרונית מלווה את חיינו זה לא פשוט וקל – הכאב נוכח ביום-יום שלנו. המגבלה לפעמים הולכת ונעשית אמיתית יותר ויותר.
ובכל זאת, במיוחד במצב שכזה, חשוב להצליח לראות את עצמנו כמורכבים מחלקים שונים ולאפשר לכולם לבוא לידי ביטוי, לאפשר לחלקים השונים לשחק כמו במובייל עד להגעה לידי איזון.
איזון שכזה יכול להיות מושג על-ידי מתן מרחב ואפשרות לחלקים הבריאים להתעצם. מצב שיעזור לנו להתגבר על המחלה ואם לא אז לפחות להתמודד איתה בשלום ומתוך חיים שמחים, חיוניים ותורמים.

הצד המעשי

מהו ההיבט המעשי של חיים באיזון בין המחלה לבריאות? הנה כמה אפשרויות:

• משקיעים זמן בטיפול במצב הרפואי מתוך מטרה לרפא אותו.
• במקביל, משקיעים משאבים, זמן וכוונה בעשייה עם החלקים הבריאים – פעולה זו מסייעת להבראה – מחפשים ומוצאים את הדרך להוציא אל הפועל חלומות שהוזנחו והושמו בצד.
• משקיעים זמן ביצירת קשרים, קירבה ושותפות עם בני המשפחה הקרובים כמו גם חברים ותיקים וחדשים.
• עוסקים במה שאוהבים ומביאים את השמחה אל התרומה והחיוניות שבחיינו.

פותחים לחלקים הללו חלון, מוציאים אותם אל אור השמש ומאפשרים להם להביא את האור והבריאות לחיינו.

כל זה מתוך האמונה שכל אחד יכול הכל, בכל מצב. וגם כשכבר מתאפשר משהו תמיד אפשר עוד קצת.
אלברט איינשטיין אמר "שבאומה בריאה יש איזון דרמטי בין רצונותיהם של האנשים ואלו של הממשל, האיזון הזה מונע את ההידרדרות למצב של רודנות"
הוא אמנם התייחס לאומות ומדינות ואני מבקשת לקחת את שאמר בהשאלה לכל אחד מאיתנו בתור "אומה בריאה". אני מבקשת להצביע על האיזון הדרמטי שבין הרצונות שלנו לבין "רצונותיה" של מחלה. שמירה על האיזון הזה תמנע את ההידרדרות למצב שבה המחלה הופכת לרודן בממלכה שלנו.

את עצמנו ניתן לראות כמשפחה של חלקים – אח אחד חולה והאחרים בריאים – למי ניתן יותר מקום? האם נרתום את הבריאים למאמץ?